הגישה היונגיאנית לנפש ולטיפול בה, ובתוכה דרכו של א.נוימן, נותנת מקום מרכזי לרב ממדיות של מישורי הפעולה והחוויה הנפשית בתוכה (נוימן, 2013). גישה זו מתייחסת למישור המציאות בה אנו פועלים ומודעים רב הזמן, נותנת מקום למישור הארכיטיפי בו פועל הלא מודע האישי והארכיטיפי מתחת לפני השטח ותוך כדי הטרנספרנס הטיפולי, וכן נותנת מקום מרכזי לקשר של האדם עם נשמת העולם, למישור של העצמי, הכולל תיאום של הכול, כולל הסדר הפנימי וסדר העולם בתוכו וכולו.
בכל אחד ממישורים אלה רואה הגישה מקום לפעילות נפשית בשלבים שונים של הטיפול. פעילות מתוך המישורים הללו מאיצה את הטיפול, מביאה לריפוי ומאפשרת טרנספורמציה ושינוי.
יש מקום משמעותי ביותר גם לאינטואיציה, תגובה לסמל ולרובד הסימבולי ולחוויה הנפשית של הרוח. ובין המישורים פועלת הפונקציה הטרנסצדנטית[2] (Miller, 2004). בטיפול חשובה המשמעות של הדברים כקו מנחה.
חשוב לשאול: כיצד נגיע לכך שהתכנים והמצבים הרגשיים העולים בתהליך הטיפול ובחייו של המטופל באותה תקופה יפעלו בסנכרון עם מישור העצמי ויופיעו ממנו בו זמנית עם תהליכי הטיפול, יותר ויותר.
הבו-זמניות בין המישור של העצמי ומה שעולה בחיים ובטיפול, נוצר ומתגבר בעיקר כאשר מדובר בנפש הנמצאת באמצע החיים, בו נעשה העצמי מרכזי יותר, תוך וויתור הולך ומתמשך על האני והטיפול הנפשי נעשה בזכות הוויתור עליו. בזכות הוויתור על האגו נעשה הטיפול מעמיק ויצירתי ובו שותפה יותר ויותר גם נפשו ורוחו של המטפל שוויתר במהלך הטיפול גם הוא על האני ועל הפרסונה שלו.
הגישה נותנת מקום ותפקיד לסימבוליקה של התכנים, הרגשות ולמשמעותם מעבר לדברים הקונקרטיים המבוררים גם הם היטב. התגלות העצמי האישי ומישור העצמי הכללי הוא המרכז, תוך נתינת המקום לרוח ולהימצאותם של תהליכים סינכרוניים בין מטפל ומטופל ובחייו של המטופל.
מעבר לסיבתיות, חשובה גם תכליתיותם של התכנים. השאלות שתישאלנה הן: ״לשם מה קורים הדברים?״ (הכוונה לבעיות שנוצרו, המצבים המתגלים והתכנים המזדמנים) :"ולשם מה עולים ולמה מובילים?״ ו"מדוע דווקא עכשיו?"; "כיצד החוץ קשור עם הפנים ומהי הסינכרוניזציה[3] של הדברים בחוץ עם אלה הפנימיים?" ובעיקר משמעותם.
מה שעוזר לתהליכים של מישור העצמי והמישור הארכיטיפי לפעול ולהיכנס לתהליכי הטיפול זוהי ייחודיותה של מערכת היחסים הטיפולית, הנתפסת כהדדית. הורדת הפרסונה המקצועית והאני של המטפל חשובה לשם פעולה מתוך העצמי המרפא והיצירתי ומאפשרת את ההתפתחות ההדדית גם של נפש המטפל בד בבד עם התפתחותה של זו של המטופל.
גישת העבודה והמלאכה בטיפול זה, מעבר להקשבה ממוקדת ללא מודע והמגע עמו, עוזרת גם בפיתוח אמצעים המזרזים התקרבות אל מישור העצמי, כמו שימוש מושכל בסמליות של התכנים העולים מתוך חלומות. בעזרת דמיון פעיל (Chodorov, 1997), נעשה שימוש באותה ״פונקציה הטרנסצנדנטית״ שהוזכרה. עוזרת בטיפול גם מאד הערנות וההקשבה לתופעות סינכרוניות במהלך הטיפול וכן שימוש באמפליפיקציות[4] תרבותיות – "העצמה" בעזרת חומר מיתולוגי, אמנותי, אסטרולוגי או ארכיטיפי, שמשמשים כהרחבה רוחנית של תכני המטופל.
מתוך השפעת הגישה שתוארה ,התגבשה אצלי הדרך הטיפולית הייחודית יותר, שנעשתה שייכת לי ולעצמי האישי שלי וכיצד אני חווה את מישור העצמי בכלל .
התפתחה אצלי כמעין גרסה של דרך טיפולית שבה אני מתוך התנסותי הלכתי בדרכי. בתחילה היה זה בעיקר מתוך האני והאני המקצועי ועם הזמן מתוך אישיותי הכללית והציר של אני והעצמי שלי. מתוך ציר זה שהתחיל נותן יותר ויותר את המשמעות ומנסה תמיד להבין את הנפש הייחודית היושבת מולי, ולאתר את המחסומים הרגשיים והרוחניים שאינם מאפשרים את המשך התהליך של האינדיבידואציה של אותה נפש.
עם השנים, הגישה הטיפולית שלי החלה להיות מושפעת יותר ויותר מן המניע הנפשי של צורך של האדם להיות עצמו; בתחילה לתת ביטוי לעצמו, לדחפים שבו, דרך גיבוש האני שלו, להשיג את הנפרדות שלו ולבנות את האישיות שלו, ובהמשך לתת מקום לצרכים החברתיים שלו, לקשר האינטימי החשוב לנו כל כך, הצורך לתת ביטוי בחייו לארכיטיפים ההוריים שבו ולצורך להעניק ולגדל.
אך עם הזמן בעבודתי, קיבל ביטוי יותר ויותר הצורך המרכזי ביותר של נפש המטופל בהתגלות העצמי, להבנת המשמעות של מה שעובר עליו, הבחירות שלו, לשם מה כל זה ולאן זה מוביל: שאיפה להתחבר יותר לרוח ולמישור העצמי. התגלה בטיפולים הצורך שמבטא את התרוממות הנפש מעל האני, מעל הגוף, מעל הקונקרטיות של הדברים, צורך להגיע לריפוי דרך הבנת משמעותם של התכנים, דבר המבטא התחברות חזקה יותר לרוח ולמרחב הסמלי.
בד בבד, לחילופין התגלו לי גם מטופלים אצלם הרוחניות שימשה כהגנתיות שבאה לידי ביטוי בהסתתרות בתוך המישור הרוחני ,תוך ניתוק מן הקרקע, מן האני ומן הגופני. בטיפול עלה למודעות כי מתוך פחד והימנעות מן החיים ומן המוות נוצר ניתוק שהביא למטופלת/ מטופל יצירת מגדלים באוויר במקום חיים מחוברים. הניתוק לכוון הרוחני גרם במקרים אחרים לנפש המטופלת שתהיה כעץ הסובל משורשים לא מספיק עמוקים.
אני מאמין, כפי שחשב יונג, שהטיפול ומערכת היחסים שנוצרת בו, עם כל ההשלכות ויחסי ההעברה המתרחשים בו זמנית בתוך חלל, מיכל רב מישורי אשר לעיתים הוא כמעין רחם, לעיתים מסע משותף, לעיתים כמעין קבר ולעיתים מקום של תחייה וריחוף משותף, אשר בו מתרחשים תהליכים רב ממדים בו זמנית.
כל מטופל שיוצר בנו הד חזק ושיש למפגש השפעה הדדית משמעותית, עלינו לשאול שאלות של משמעות: למה עכשיו, לשם מה עכשיו עבורה/עבורו ועבורי כמטפל. להכיר שיש כאן תופעה סינכרונית כלשהי ביני ובין המטופל ובתוך חייו שלו שיש לה משמעות. למשל, למה הגיעה אלי מטופלת זו, שאתגרה אותי דווקא בנושא האהבה, בשלב זה של חיי.
ארחיב כעת על מטופלת זו, שההתקשרות שלה אלי נעשתה גבוהה במיוחד. היא הגיעה לטיפול לאחר אבחנה של סרטן וצורך עצום בטיפול ובעיקר, כפי שהגדירה זאת, עלה בה הצורך סוף סוף לעשות מה שלא עשתה עד עכשיו והיא כבר בת 60 – התחברות לחיים מהם מנותקת.
בקשר הטיפולי שלנו נוצרה מהר מאד מערכת יחסים חזקה ואינטנסיבית, צורך בטיפול של פעמיים בשבוע והתעוררות של שאלות רבות לגבי האהבה בטיפול, לגבי הופעתה ונשיותה. אצלי עלו שאלות בנוגע לתפקידה עבורי בטיפול ומה עבורי משמעות ההתנהלות עמה.
הטיפול המשיך ומערכת היחסים נעשתה משמעותית, עם הבנה שהלכה וגברה כי האהבה החזקה שנחוותה בטיפול גם על ידי, הינה אהבה עם אספקט רוחני חזק העוזר בריפוי. הבנתי כי זוהי אהבה חיונית העולה בטיפול והיא מגיעה ממישור העצמי. הבנתי כי אלו לאו דווקא יחסי העברה אבהיים או אימהיים בלבד, לא יחסי אהבה ותשוקה מתוך הארכיטיפים של גבר ואישה בלבד. נוצרה היחשפות עמוקה לאהבת התהליך והאדם המחפש, המתלבט, והסובל בתוכו.
נוצרה ההבנה שבטיפול ובמרחב העצמי שלו, נוצרת גם אהבה הבאה ממישור העצמי.
ההבנה שיש כאן עוד התכוונות ומשמעות שאינה ברמה של דחפים או של יחסים אדיפליים השייכים למישור מציאות החיים שלה מן העבר. ולאו דווקא אהבה מתוך המישור הארכיטיפי של הארכיטיפים אבא, אימא, מורה, מוביל, מנטור או גורו המתעוררים לפעולה, אלא העברה הנובעת מתוך מישור העצמי המתעורר, מישור אשר שנינו – המטפל והמטופלת – כבני אדם במצב ובמרחב מיוחד, מתחברים אליו, אל המציאות האחדותית שאנו ניזונים ממנה.
תופעות סינכרוניות רבות התעוררו בטיפול, גם לי כמטפל ובמקביל אצלה כמטופלת ותמיד ניסיתי להוביל להבנת הסינכרוניות בכוון המשמעות: מה רוצה להגיד לנו התופעה הסינכרונית, עלי או עליה ועל ה-ביחד הטיפולי המקביל לכל אחד בתוך נפשו.
וכאן עלינו להזכיר שוב את המושג הרוחני של הפונקציה הטרנסצנדנטית, פונקציה מרימה ומזיזה, הנותנת מקום להתפתחות ולהתגלות העצמי של כל אחד מן המשתתפים. זוהי פונקציה הפועלת כאשר חומר בלתי מודע (מתוך חלומות ודמיון) נפגש עם המודע, או תוך כדי תהליך של "דמיון פעיל". דימוי מתוך חלום כמו למשל מתוך חלומה: ״כף של מכונת בנייה ענקית מתרוממת והורסת חלק של בית, יש תחושה של הרס לקראת חידוש על מנת לבנות בית חדש!" אנו מפתחים את הדמיון של המטופלת שעובדת כארכיטקטית, והיא מדמיינת מה זה הורס, מה צריך להרוס, מה צריך להמית, לפורר או לעיתים להירקב, ואחר כך יש לפנות אותם על מנת לבנות חלקים של בית פנימי חדש!
ויותר מאוחר בטיפול, למרות ריפויה של המטופלת מן הסרטן, הופיעו בחלומותיה דימויים של ירידה לארץ המתים – ירידה של המטופלת עמוק למטה ומפגש עם רוחותיהם של הורים שכבר לא חיים. הדימוי הזה עולה אצל מטופלים רבים אשר נמצאים בגיל שבו ההורים כבר אינם והם מתקרבים לשנות החמישים והשישים שלהם. סביב דימוי זה שעולה אנו יוצרים דמיון פעיל: המטופלת משוחחת ומתייחסת בעיקר לאם, אליה מתחברת, ומפתחת את המפגש עם הרוח הנשית-אימהית שלה שהייתה כה שבויה בקומפלקס האם שלה. היא יוצרת קשרים חדשים בהם רוצה לאהוב ולתת וזה מתבטא חזק במציאות שלה. כאן אזכיר את פרנץ רוזנצווייג (רוזנצווייג, 1970), שכתב את הספר כוכב הגאולה ובו פורש לנו את משנתו כי אינו מספיק תהליך של הבריאה, הנוכחות, ובעקבותיה ההתגלות בשפתינו של העצמי (במקרה שלו האלוהות) , אלא הגאולה תתבטא בנתינה והעברה לאחרים. זה מה שקורה למטופלת בשלב הזה.
ובאותו נושא של מפגש חדש עם עולם הרוח דרך חלום ודימוי, מטופל אחר ממטופלי (בן 65) שעובר תהליך של אינדיבידואציה, חולם גם הוא על מפגש עם דמות אם שנפטרה לפני כמה שנים ומתחבר בחלום לרוחה. החיבור לרוח האם הוא גם לשם ברור דברים לא פתורים מן העבר, כמו התסכול שלא אהבה מספיק ולא הגנה בפני האב ובחלום אינה נותנת לחבק אותה, אך גם בכדי לשמוע ממנה חכמה של התפתחות אל עבר העתיד .
אנו מפתחים את העבודה בדמיון פעיל, כאשר אני כמטפל לוקח בתחילה את התפקיד של מחזיק הפונקציה הטרנסצנדנטית ועם המשך השעה, המטופל מפתח את הדברים בעצמו. הוא מרגיש ומבין שהמפגש עם אמו אינו עוסק רק בעשיית חשבון עם העבר, אלא מפגש עם עולם הרוח שדורש ממנו שינוי גם בחייו המציאותיים: לוותר על היצמדות יתר לגופני, למיני, ותמיד לחיבוק…. אני מנסה להרחיב את התודעה בעזרת אמפליפיקציה תרבותית ומספר לו על מפגשו של אודיסאוס עם אמו בירידה שלו להאדס ועל החכמה שלומד ממנה.
תובנה חדשה עולה אצל המטופל, על העולם שבו אי אפשר לגעת ולחבק או לפעול עם הדחפים והגוף אך אפשר לדמיין, להרגיש ולהבין את הרוח. אני עושה גם הרחבה נוספת הלקוחה מתוך סרטם של האחים טביאני ״כאוס״, שם מתקיימת סצנה בה הסופר לואיג'י פירנדלו המתייסר בגלל אובדן יצירה, מובל על ידי העגלון סארו שהוא כמעין שליח, כדי לפגוש את רוחה של אמו המתה בבית הילדות שלו אשר בסיציליה. בסצנה יש בינו ודמות האם שיחה משמעותית שבו נותנת לו האם מספר אמיתות של האישה הזקנה החכמה: ראשית, אל תחזיק את החיים ביד מכווצת, לוקחת ונצמדת, אלא ביד פתוחה, נותנת ומאפשרת; ובין השאר תילמד להסתכל על העולם מהמקום בו אני נמצאת, מקום הרוח, העולם שמעבר לגופני, חומרי ופיסי – תשתחרר מאחיזה בחומר. המטופל מתרגש, בוכה ונכנס יותר לממד הרגש והרוח. היצירה חוזרת ויש לו רעיון.
ונחזור שנית למפגש עם המטופלת אשר בטיפול עמה הבנתי עד כמה החלק הרוחני הופך לחלק מרכזי בטיפול ונותן משמעות רוחנית גם למשיכה ולאהבה בטיפול ולעיתים גם לשנאה ולדחייה. הממד הרוחני מאפשר להבין מה הנפש מחפשת לחבר ומה הנפש מחפשת להסיר ואף להמית על מנת להיות באופן יותר ברור עצמה…
הגישה הרוחנית יוצרת ההתייחסות להעברה של אהבה ולדחפים הארוטיים שמתחת, כמסמלים שאיפה לחיבור עם משהו גבוה יותר של התפתחות. אנו עוברים למשמעות הרוחנית; לאט ובזהירות מתקבל המסר: הגעת אלי לטיפול של התפתחות נפשית שלך, לא לתהליך של רומן גופני רגשי אלא רגשי רוחני. הגעת אלי במטרה שבתוך הקשר תהיה עבודה נפשית, אולי תיקון, אולי התפתחות נפשית, אך ברור שיש כאן משמעות שהיא מעל עולם הדחפים.
כמו בקשרים רבים משמעותיים אחרים כמו גם בקשר הנישואים, מלבד כל הצרכים האחרים קיים הצורך הנפשי להתגלות העצמי האינטגרטיבי תוך כדי הקשר, תוך כדי ההשלכות ההדדיות, והנשמות המעורבבות משתחררות בהמשך החיים כדי להיות עצמן. .
לא רק הסיבות האדיפאליות, החסכים, ההשלמות ,ה"חזרה הכפייתית" והשחזור הקיים בנישואין, אלא גם המשמעות הרוחנית של התפתחות העצמי שלנו שתמיד יעשה על יד אדם אחר, תוך התערבבות איתו, לעיתים בצורה סימביוטיות ובהמשך צורך ביציאה לדרך האינדיבידואלית והממד הרוחני יכול כאן לעזור מאד.
גם בטיפול מקבל הריפוי יותר ויותר תאוצה, כאשר המטופלת מבינה בכאב גדול שזהו תהליך של התפתחות נפשית. היא מפנימה את הצורך של נפשה להיות ביחסי אהבה שיש להם משמעות, יחסים העוזרים לה לעלות לממד אחר ולחבר חלקים מתוך נפשה דרך החיבור אלי כמטפל ופרטנר למסע. אנחנו שנינו בדרך אל מישור העצמי.
ככל שהמטופלת ויתרה על האפשרות לאהבה גופנית דחפית וארוטית פשוטה ואני איתה כמובן, ככל שנעשה כאן עיבוד, אבל ,כאב וסוג של מוות נפשי כתוצאה של האמת הזו, כן נמצא יחד מקום להתפתחות נפשית חדשה אשר בה שאפשרה אינטגרציה של חלקים חדשים מנפשה. עניין זה קיבל ביטוי במה שאמרה וכתבה לי בסיום הטיפול: "חיברת אותי לחלקים חדשים ובריאים בתוכי שלא ידעתי על קיומם, דווקא בעזרת האהבה שהבנתי את מהותה עם הזמן".
גם האהבה החזקה, גם חיפוש היכולת לחיות, אך גם הוויתור על החלק החומרי, על האגו ועל הדחפים. ההתרוממות או הירידה למישור העצמי הולידו אהבה אחרת, אהבה שיש בה את חכמת הלב ומגיעה אחרי סבל וכאב של וויתור על האני והתחברות אל העצמי.
אם נסכם את הנקודות ליישום:
- ייחודיותה של מערכת היחסים ההדדית בין מטפל ומטופל: כדאי לברר בכל טיפול את המשמעות המשותפת והמשמעות הנפרדת עבור המטפל והמטופל: למה דווקא אני המטפל שלך ולמה או לשם מה הגעת אתה אלי מבחינת התפתחות האינדיבידואציה שלי, בעת הזאת. איזה היבט בכוון העצמי שלי הוא עכשיו על הפרק ועולה בטיפולים שלי?
- שימוש בדמיון פעיל: איך יוצרים דיאלוג פנימי דמיוני אצל המטופל בנושא שהוא עכשיו עסוק בו
- התייחסות לסימבוליות: במה בעצם המטופל עסוק בו מבחינה נפשית ומשמעותית כשמביא סיפור שנראה לכאורה קונקרטי.
- שימוש בהעצמה תרבותית: איזה סיפור, מיתוס, אגדה או תופעה תרבותית אחרת יכולים להרחיב את הנפש של המטופל בעניין.
- לגבי רוחניות ומישור העצמי: באיזו מידה בחלום או בדמיון יש סממן המסמל כרגע את העצמי הנכסף לעומת "עבודת אלילים" שמטעה ומרחיקה מן העצמי? כדאי גם להבחין האם החיבור לרוח אותנטי או מהווה בריחה.
- לגבי האהבה הבאה מן העצמי: באיזו מידה המטופל, או אני כמטפל, עסוקים מדי בחלק היצרי הגופני או באגו וכיצד משתחררים מכך. ובסינכרוניות כדאי להבחין האם המקרה הופיע כדי להשלים למטופל משהו שהוא מנותק ממנו, מן הצל, או האם הופיע הסינכרוניות עם דמות המטפל שמהווה טריגר כדי לפצות על משהו שחסר לו ויכול לחבר אותו לאותו חלק.
ביבליוגרפיה
באומן, א. (2014). על אינדיבידואציה. מתוך ד. נוב וב. כהנא (עורכים). אל העצמי, תהליכי אינדיבידואציה ומעברי חיים (עמ' 63-81). הוצאת ראובן מס.
נוימן, א. (2013). הנפש וגלגול מישורי המציאות. מתוך ת. קרון וד. וילר (תרגום ועריכה). הנני: אדם ומשמעות – שלוש מסות (עמ' 13-67). הוצאת רסלינג.
רוזנצווייג, פ. (1970). התגלות או הלידה המתחדשת בכל עת. מתוך כוכב הגאולה, חלק שני, עמ' 236-281. הוצאת מוסד ביאליק.
Chodorov, J. (Ed.). (1997). Encountering Jung: Jung on active imagination. London and New York: Routledge.
Jung, C.G. (1957\1960). The transcendent function. CW 8: pp.67-91.
Miller, J. C. (2004). The transcendent function: Jung's model of psychological growth through dialogue with the unconscious. Albany, York, NY: State University of New York Press, pp. 9-83.
[1] ד"ר אריך נוימן (1905-1960) היה פסיכולוגי וסופר יהודי גרמני, תלמידו הבולט של יונג, שעלה לישראל ב 1934 והיה נשיא הארגון הישראלי לפסיכולוגים אנליטיים.
[2] פונקציה נפשית רוחנית, העוזרת ליילד את העצמי. הלידה הממושכת מתרחשת כאשר חומר נפשי מתוך הלא מודע, כמו דימויים, רגשות וסמלי נפש, העולים לעיתים גם ספונטאנית, מופגשים, מתאחדים ומזדווגים עם חומר מודע מתוך התודעה ומישור המציאות.
[3] מושג התייחס לצירופי מקרים שאינה רציונאלית אך בעלת משמעות רוחני נפשית
[4] העצמה הלקוחה מתוך תרבות מיתולוגיה וכל אמצעי תרבותי