תהליך אינדיבידואציה ,להיות עצמינו , כורך בתוכו חיבור הולך ומתמשך לכל החלקים מהם יתגבש למעשה העצמי שלנו. העצמי, הוא המכלול של מריכיבי האדם שבחלקם כבר בגיל צעיר מודעים לאדם וחלקם יתגלו מתוך הלא מודע ויתגבשו במהלך החיים ותוך החיים, כי כדי לגבש את העצמי, להגדירו ולראות את המכלול שלו צריך חיים ומימוש חיים במציאות. העצמי אם כן הוא צרור מרכיבים נפשיים שהם מעבר לאני והוא כולל ויכלול חלקים של עצמינו שיתגלו בדיעבד מתוך החיים עצמם ולא תמיד בשליטה מודעות, או בחירה חופשית.
יכולתו של העצמי להתגלות לנו עם הזמן נעשית בעיקר מתוך התחברות פנימה וההתבוננות שלנו על עצמינו ועל מה קרה לנו ,כולל מה עברנו, התבוננות על יחסינו לאחרים ,מודעותינו להשלכותינו על האחר ובעיקר על אויבינו, והכרה באחר .העצמי יכלול גם את מעשינו ומשמעותם, אחריותנו ,בחירותינו , הישגנו וכישלונותינו ,נפילותינו והצלחותינו ועוד.
התהליך האמור של האינדיבידואציה ,התחברות לעצמי מעבר לאני, מואץ בתקופת אמצע החיים והוא חלק מרכזי בעבודה של זיהוי ואינטגרציה של חלקים בתוכנו: הבחנה והכרה בין האור והצל שלנו ,הכרת האנימה היסוד הנשי בתוכנו, או האנימוס הפן הגברי בתוכנו ,הקומפלקסים-התסביכים שלנו למיניהם ודפוסי ההישרדות שהתפתחו בחיינו המוקדמים והמאוחרים. חלקים שונים שהם מעבר לאני אותו בנינו כמרכז האישיות והתודעה, ומעבר לאותה פרסונה החברתית שלנו המושפעת מהגורמים החברתיים והתפקוד המציאותי החברתי והמקצועי שלנו .
אך בתוך כל אילו המרכיבים את העצמי שלנו לא נישכח את הילד שהיינו ואת קומפלקס הילד ,המורכבות הנפשית שהתפתחה סביב הילד שבנו והיא שבתוכנו . זהו פן נפשי שביטויו הם דרך הילד הפנימי שבנו, הילד שנשכח או שלעיתים אינו נילקח בחשבון כחלק של מכלול העצמי . אנשים רבים ,נוטים לזהות את מרכיב הילד כחלק עברי של האני שלהם ,מרכיב באגו שלהם ,מרכיב שעדין מפעיל מידי פעם את האני שלהם .
כביכול הם ממשיכים לזהות את האופן שהיו פעם כילד, כעבר נישכח, או לחילופין כחלק פעיל ומפעיל את האגו, האני או הפרסונה שלהם .אותו אגו שנבנה אצלם במצוקה משפחתית או או חברתית, מהווה בחלקו גם פיצוי על הילדות העשוקה, נחיתות או חולשה .למשל האגו שלהם מחפש תשומת לב או חשיבות שהייתה חסרה בילדות, או האגו מחפש שליטה וכוח שהיו מדוכאים או פופולאריות חברתית שהייתה בשפל וכו . בעזרת האגו והפרסונה שבנו עם הזמן, מחזירים הם לעצמם כביכול את מה שהחסר ובדרך כלל לא במודע .
פיצוי הילד אם לא השתלט על האישיות של האדם, יכול זמנית דרך האגו לעזור ולהרגיע, אך עם השנים אינו מרפא ואפילו עלול להיעשות מזיק . הפיצוי הלא מודע ,יכול אפילו לגרום כמעין בלבול בין מה אמיתי ומה לא ,ליצור ולקבע נרטיבים שקריים ,ליצור היתקעות או במצבים קיצוניים לקבע חוסר בגרות במקום בו הילד השתלט מצד אחד, או לקבע זקנה וסטגנציה במקום בו נוצר ניתוק חד מהילד מצד שני . מרכיבי הילד הפגוע החסר, לא ירפאו דרך האני המפצה, אלא דרך המודעות לצל של הילדות ,לטראומות ושינוי ההתייחסות כלפי מרכיבים אלה של העבר.
הילד הפנימי שבנו, שעם בסיסו כארכיטיפ הילד נולדנו, לילד הפנימי שבתוכנו, שקיבל צורה ומהות סביב אותו הילד שהיינו, הילד שעוצב בנו בילדותינו על גבי הארכיטיפ, נטוש או מאושר, אהוב או שעיר לעזאזל ,הפך לחלק מאיתנו והוא עם הזמן כחלק מהעצמי שלנו.
חשוב יהיה לדעת אותו ,איזו צורה ומהות קיבל הילד בתוכנו ,כמה נטוש היה ,כמה אהוב ,כמה סיפקו את צרכיו של אותו ילד, כמה ראו אותו ,או לחילופין כמה ניצלו אותו, כיסחו אותו ,או השתלטו עליו. חשוב יהיה לדעת אלו עניינים קבעו את גורלו. הילד הפנימי הנטוש או השמח החי בתוכנו ,רצוי שיהיה מודע לנו ולא רק כחלק מן האני או שולט באני שלנו או בהתנהגותו באימפולסיביות. אלא שיהיה חלק מהעצמי, מהמהות, שתמיד תישאר עמנו גם שאנחנו כבר מבוגרים ובמקום אחר עם עצמינו.
מאד חשוב שלא יהיה הילד שבתוכנו מנותק, מאולחש או מזולזל ,על ידי האדם עצמו. כי מידי פעם ,אם ביחסים עם אחרים או במצבים חברתיים ,אם ביחס לילדים שלנו ויחסיהם החברתיים הוא יצוץ במהלך החיים , יגיח ויפעיל אותנו וירצה תשומת לב וללא מודעות שלנו לילד יכול להפתיע ולהפיל, לדכאו כהורה או לקחת מאיתנו חיים .
במשך חייו של האדם, ההתפתחות הגדילה וההתבגרות ,הילד הופך לפנימי, מקבל מקום צדדי יותר, הוא שם ,הוא מצייץ מידי פעם, הוא דורש לעיתים את שלו ,אך עוצמו והשפעתו הולכת וקטנה במכלול האישיות והנפש בכלל . אך אל נא נשלה את עצמינו שהשפעתו של הילד עברה, היא שם ואם תעבור עיבוד ואינטגרציה היא תישאר מוכלת כחלק מהעצמי ! וטוב שכך! גם אם אין יכולת לרפא לפצות או לתקן את הילד ,לא ניתוק ממנו יהיה הפתרון.
אנו מודעים לכך כי איזה ילדות הייתה לך ואיזה ילד היית ,הם משתנים מרכזיים בתשתית הנפש כולל הביטחון הרגשי והאמונה בחיים ,אך במצב הרצוי והטוב הם כמעין קומפלקס מוכל, מורכבות ריגשית, שבמידה רבה עוזרת לאישיות כולה לחוות את החיים ,מאפשרת לו לשחק ליצור ומכינה אותנו להיות הורה ולהבין ילדות באשר היא.
ונזכור כי מאוחר יותר, בתהליך האמור, האינדיבידואציה של אמצע החיים, יש חזרה אל הילד הפנימי ממקום אחר ומודע ,רצוי אינטגרטיבי יותר , מתוך התבוננות מהצד ,כזו המרחיבה את המודעות: איך הייתי כילד ועד כמה אני מחובר אליו, עד כמה הוא עדיין משפיע עלי ובמה? עד כמה אני אוהב אותו, עד כמה אני משליך אותו על ילדי, עד כמה אני מתייחס אליו כהורה טוב כלפי ילד או עד כמה אני סולד ,כועס ,בז לו ,נמנע ממנו ,ומשליך אותו על ילדי ,עד כמה אני עדיין מפצה אותו, או ממלא צרכים לא מסופקים.
בתהליך אינדיבידואציה בהתבוננות של אמצע החיים, נעשית האינטגרציה וההבנה כיצד התעצבה ילדותי, כיצד מקודדת אצלי, איזה מן ילד יש בתוכי וכמה עדיין משפיע עלי. האם אני מקבל אותו וחי אתו בשלום ,או עדיין כועס את כעסיו, חי את חוסר הצדק והעוול, מלא טינה קינאה וזעם שלו ,או מתקומם על מר גורלו. האם השלמתי עם גורל הילד ואני כמבוגר מתבונן מן הצד בהשלמה בקבלה ונותן לו מקום.
החיבור הנכון אל הילד חשוב גם עבור הקשר אל העצמי, אך חשובה האינטגרציה של המרכיב הילדי גם עבור חוויית העולם המורכבת, יש לתת לעיתים מקום לראייה ה "ילדית" ,למשחק, לתמימות ,לראשוניות ,לבראשית,ליצירה ולחוות את טווח החוויה כולה ללא פיצול. לעיתים נראה שהשתלטה על האישיות המנותקת מהילד ציניות רבה ,ביטול ושלילה, אי יכולת לשום תמימות משחק ודימיון ולאף חוויה ילדית ראשונית של דברים.
או לעיתים נראה שהניתוק מן הילד ,מן החוויה הראשונית יוצר באדם אופי זקן ,מדוכא ,ציני, חסר יצירתיות ואמונה ואיננו מחובר לשום דבר חדש .
הכול ראיתי , הכול אני כבר מכיר אומר הזקן המנותק. חוסר החיבור לילד עד ניתוק טוטאלי, הוא הרסני לאישיות גם בשלבים מתקדמים של החיים ולעומת זאת בניתוק עלולים אנו לראות הצפה והשתלטות של הילד שיכול לעשות את האדם נרקיסיסט ילדותי בעל ראייה אינפנטילית ולא בוגרת.
ונחזור אל אותו העצמי שהוא מעבר לאגו ,מעבר לתודעה ומתגלה עם החיים ,עד כמה המרכיב הילדי מקבל אצלו מקום ,גם את אותה איכות של ילד המאפשרת המשך צמיחה . גם כמאפשרת כוון חדש ,השתנות, כוון בעצמי ,תקווה לאדם שעדיין יש בתוכו פוטנציאל צמיחה, אמונה בגדילה והתרחבות עתידית שלו , איכות הנמצאת בפן הילד המשוחרר מדעות קדומות והשפעות החשובה לגדילה גם בשלב הקמילה.
לדוגמא הילד הפנימי בנפשו של הסבא בהשלכת הילד על הנכד והיכולת לקבל אותו , לתקשר אתו ולראות את היפה התם ולא רק מעמדה של זקן קמל ונירגן.
ולסיכום איזה מן ילד אני מכיר תוך עצמי ומה היחס שלי כלפיו היום כמבוגר שעבר את אמצע החיים כיצד אחבר אותו ואתייחס אליו יהווה חלק חשוב מן העצמי המורכב שלי.
ילדי הקטן ואבי הזקן
ילדי הקטן מוצא צעדיו הוא נופל הוא קם והולך .
ילדי לומד מילים חדשות מגלה עולם ואדם.
"אבן מצאתי סבא" ,הומה הוא בקול תמים,
גרגר ,קליפה וחמציץ ,אוסף לידיו הקטנות.
"מה זה? מה העולם מביא לי ? " עניו בורקות, שואלות.
מבטי מלטף את ילדי הקטן ,ליבי לב רחב מתמלא..
נכון לענות לכל שאלה, ללמד ,להראות ולחזור.
ערגה עוטפת קולי הרך, געגוע כהה בימים.
ילד הייתי אב וגם סב, ״שמור נפשך התמימה״
ואבי הזקן ללא צעדים מתמוטט ,נופל ולא קם.
אבי העצוב מאבד מילותיו ,מתרחק מפשרו של עולם.
מה עוד עושה כאן שואל הוא אותי ,במבט מבקש ישועה.
מאמו נישא הוא אז בימים, לאם חדשה ומולדת קשה.
על כנפי נשרים נישא אבי וידיו מאבדות אחיזה.
ענן עוטף את האיש העייף ,עולמו עוזב מתרחק.
העולם כבר אינו עניינו של אבי ,לא עולמנו זה.
זה שאחריו מושך נשמתו ,״תן לי להגיע לשם״!
מה אענה לאבי הזקן, מה תשובותיי לא אדע.
אוחז את ידו, משמיע קולי ,איך אחזק את רוחו?.
מבטי מלטף את עניו הרקות ועורלת לבבי נעלמה.
אבא ,אומר אני לו בקול ענות חלושה,
אבא ,אבא יש עוד אתה.. אני. יש עוד תשובה, אך אינני יודע פשרה….
אבי באומן
2017 מרץ