כוחה המרפא של השפה הסימבולית מרכזי ביותר בטיפול הנפשי מכל סוג שהוא ומאין נובע כוח זה?
הטיפול הפסיכולוגי ובתוכו ההקשבה ,הדיאלוג הבינאישי והעבודה הפנים אישית הם מגוונים ורב שפתיים, זאת מאחר ואנו כבני אדם מתבטאים מתקשרים ויוצרים דיאלוג בשפות שונות . גיוון זה מתאים גם לכך שכוחה של הבריאה גם הוא יכול להתבטא בשפות שונות. דיבור ,זווג ,יצירה והפחת רוח חיים בצורות שונות.
ולשפות שונות אכן יש כוח ביטוי, יש יכולת השפעה, יצירה ואפילו כוח ריפוי . אלוהים העברי למשל יוצר את העולם בעזרת המילה . והבריאה היוונית דומה יותר לזיווג ובעקבותיו ללידה ואילו היצירה האמנותית היא זווג של חומר ורוח .
ומה על כן סוד כוחה של השפה הסימבולית-מטאפורית הכול כך מרכזית בתחום הטיפול? .מה מאפשר לבטא בעזרתה מסרים בצורה כה מרכבת ויחד עם זה גם להרים אותנו לממד גבוה יותר שבתוכו אנו מרגישים ערך מוסף לדברים שנאמרו ,התבטאו או נוצרו.
בדיוק את הופעתו של הממד החדש שירימנו אל על ,שבתוכו יתחברו ניגודים, נרצה כאן לזקק . נרצה גם להבהיר כיצד בעזרת הסמל נוצרת האינטגרציה היולדת משהו חדש בין הניגודים : של הטוב והרע, האור והצל, הזכרי והנקבי, המיוחד והמושך, המסקרן והדוחה, הנומינוזי והיומיומי ועוד .
נרצה כאן להדגים כיצד ניתן לחבר את הניגודים המפוצלים והפועלים כל אחד באופן עצמאי וחסר שליטה . הכוונה להראות כיצד ניתן בעזרת דימויים בכלל ואילו אשר מצד הצל בפרט, ליצור משהו חדש, שייקח אותנו למקום שלם יותר ועל כן מחזק יותר.
ההתרוממות שלנו למקום שלם יותר ,כמוהו כמו להעביר את יעד ההשקעה הליבידינלית למקום אחר וכן גם לשנות את מקור ההזנה והריפוי לרמה אחרת .המקום והרמה האחרים מביאים לשותפות והתחברות העצמי. העצמי שותף וציר אני עצמי נכנס לפעולה .ועל כן מדובר על פעילות מנטלית שהיא מעבר לאני החושב או לאני המרגיש ..
הערך הסימבולי של ביטויים, דימויים או שפה המופיעים בכל אמנות יצירה או טיפול ,הוא ראשית כל אותו ערך שנוצר מעבר לערכו הקונקרטי, הפונקציונאלי, המסוים הרגיל. זהו ערך מעבר למה שהדבר הוא בדרך כלל . זהו ערכיות שהיא מעבר להסבר ,המחשה או לחיזוק דבר מה בכדי שיהיה ברור יותר.
אם למשל נשתמש בשמש כסימבול אנו לוקחים את השמש ומרימים אותה למשהו שהו מעבר לשמש עצמה, היא חמה היא עולה ושוקעת היא מאירה את היום אחרת בבוקר ואחרת לקראת שקיעה. 
היא מרכז של מערכת שלימה ועוד ועוד אם נכניס אותה לחלום ליצירה לביטוי בתיאור ספרותי היא תיתן משמעות מורכבת לדברים היא יכולה לעזור להרימנו לממד אחר. .
במקביל לכך לגבי נפש האדם ,אם האני, האגו הוא כמעין הערך הקונקרטי רציונאלי שבאדם אזי הערך המוסף הוא המכלול, העצמי ומשם נרצה שתפעל הנפש אחרי שתתעורר ותתרחב .
לא נשכח כמובן שבמקרים רבים לביטוי הסימבולי גם ערך מעדן ,של עידון הדחף כמו שקרא לכך פרויד ,בהתייחסותו לתהליכים משניים או חשיבה משנית. עדון של דחף המין או דחף התוקפנות בעיקר. אם משהו חולם על העט של אבא שלו מדובר אולי על עידון של אובייקט פאלי אבל מעניין מכך שיש כאן ביטוי ספציפי לפאליות ,כוח כתיבה ,מילים ,פאליות מסוימת מאד .עם נשאר רק עם העידון נפספס את הסימבוליקה המורכבת והמרימה.
ברור לכולנו כי האדם הוא בראש ובראשונה גם קונקרטי רציונאלי מציאותי וחי ב כאן ועכשיו וכשהוא מתקשר ביומיום בשפת האני הרגילה שלו הוא יעשה זאת בדרך שכזו. ואפילו אם לדיבורו יכניס מידי פעם דימוי או סמל.
כאשר האדם מתכוון במודע או שלא במודע לעלות מעבר לאני הרגיל שלו, כאשר רוצה להשתמש בדמיונו כדי לבטא משהו מרכב שמאחד ניגודים או רב פנים ורב משמעויות, הוא ישתמש בדרך הסימבולית או בפעולה סימבולית : אני רוצה למשל להגיד שמישהו הוא גם דוקר וגם מתוק וגם בשל אקח את הדימוי של צבר ואצור אפשרות מורכבת לתאר את הניגודים ולהרים את הנושא לדרגה גבוהה יותר ולהשקעה ליבידינלית חזקה יותר. .
ההסמלה נותנת אפשרות לאחד את הניגודים, לשלב את המורכבות ובכך יכולה להיות גם פונקציונאלית. אך מעבר לכך היא גם מאפשרת לנו לעבור ממד ,אל ממד של יתר שלימות, ממד יותר מרכב ומאחד, משהו של השלם מעבר לאני.
השלמות הזו ,השיתוף של מה שמודע ומה שעדיין בלתי מודע מערב את מגעו של העצמי בתוכו. לאמור שמישהו גם מתוק וגם דוקר יש בו כבר מן צבר כזה ,שזה גם מסמל שהוא אכיל ומתוק גם צבעוני וחושני גם גדל במדבר באזורים מסוימים וגם אולי ישראלי וכך גם הרים אותי למקום חדש.
אם אצליח להכניס לדימוי גם משהו מהרוח מהמקום הגבוה יותר, יצרתי כניסה לממד רוחני .ואז בממד הרוחני מעבר לחומרי ,מושקע שם גם ליבידו . בהמשך נוכל גם לקבל משם ליבידו והשתתפות העצמי גדלה עוד יותר .
אם ילדה חולמת שהיא אוכלת את המוח של המטפלת שלה וזה דווקא די טעים, נוצר לנו דימוי של אכילת מוח של המטפלת שהוא דימוי די מפחיד אולי דוחה. אפשר להביט עליו גם מכוון הדחף שנמצא מאחוריו , מכוון הצורך האגרסיבי של המטופלת לאכול את המוח! דחף אגרסיבי להשתלט להכאיב להתנקם וכו. או אז הפירוש של הדימוי והשפה נשארים בספירת האני עם מערכת ההגנה, הצרכים והדחפים. וההסמלה אז הינה כמעין הגנה בפני הדחפים המאיימים.
התייחסות כזאת בלבד עושה עוול לסמל כי היא תתעלם מכך שיש כאן אוסף של דימויים סימבוליים המשלבים את העצמי הגבוה ומרימים אותנו גם להבנת משמעות וגם ליצירת הממד הגבוה בו ייוולד לנו משהו חדש . יש לנו כאן גם צורך להפנים את כוחה של המטפלת, גם את הצורך לשלוט במטפלת אך גם את היכולת להתקרב ולהתאחד עם משהו שהוא משאת נפשה של המטופלת עצמה ובכך שיצרה את זה באמנות, גם חוותה כוח חדש. היא יצרה, היא עלתה גבוה והדבר החדש הפך לשלה.
ואם המטפלת לא נבהלה מן התמונה, לא אבחנה אותה כהגנה ,לא עסקה בפתולוגיה למרות שאולי ניסה גם לראות מה קורה במציאות של הילדה מבחינת התנהגות היא יצרה מצב טיפולי.
הילדה הייתה כאן בעצמה כמכשפה המעכלת ,אוכלת ורוצה להבין סודות חדשים. הדבר דומה לאמה של שלגייה שרוצה לאכול את הכבד והראות של ילדתה על מנת להיות צעירה ויפה כמוה . אך בניגוד לאגדה בטיפול היא מקבלת עזרה ושותפות של מי שעוזר לה להבין ולהפנים.
בטיפול עזרה לה המטפלת להתרומם למקום חדש ולהבין שלדברים יש ערך סימבולי מרפא.
נקודה מרכזית שחשוב להבינה תהיה איחוד הניגודים והרמת העיסוק הנפשי למקום אחר ומתוך כך יצירת החדש,. במעבר זה וביצירת החדש טמונים הריפוי וההתמרה.
מדוע אם כן המעבר לממד האחר הנראה כביכול עקיף יותר ,סימבולי ככל שיהיה ,מאפשר יכולת ביטוי שלמה יותר . האם הרמה ההגנתית יורדת בשל חוסר הישירות. האם המעבר לממד אחר מאפשר יצירה שהיא פעילות מנטלית חדשה עם הנושא, האם המעבר מפעיל בנו אזורים נוספים במוח ועל כן ביטוי שלם יותר , והאם המסגרת החוץ מציאותית מאפשרת תוספת לא מודעת חדשה.? כנראה שכל אילו נכונים אנו יוצרים ביטוי חדש מקום חדש ויכולת לשאוב גם ריפו מן המקום הזה.
נזכור שבסמל ובדימוי יש אמנם את הכוח לאחד, להתרומם ולהרים לחיבור עם העצמי השלם וכי הוא יכול לעורר אנרגיה ולכן נושא אנרגיה.
ועם כל זאת ,אין זה אומר עדיין שהאני המתבונן של המטופל ייקח זאת וכי האנרגיה החיובית הבונה תתעורר לפעולה. כדי שהדבר יתרחש יש צורך בקשר עם אחר, ביצירת אמון, בנכונות פנימית ובמיכל טיפולי שבתוכו יקרה הדבר.
יש צורך בסביבה מקשיבה מכילה ומאפשרת ובעצמי של מטפל המכוון לעבר הנקודה הזו. 
לדוגמה אם בצל אנו עוסקים בחיבור לחלק החשוך יותר או האפל של הנפש ובאלמנט זה כפי שיבוא לידי ביטוי אצל ילדים, כדאי להדגיש כי הצל הוא לרוב אלמנט מפוצל ומודחק במידה רבה בגלל אופיו השלילי בעיני האדם בכלל ובחוויית הילד בפרט. אופיו שלילי לעיתים מפחיד מגעיל או דוחה אבל חיוניותו עבור שלימות הנפש האישיות ואפילו התפקוד מרכזיים ביותר.
אנו רוצים על כן גם להחיות אותו , גם לחבר אותו לתודעה וכך לתת לו מקום יותר שלם ופחות מפוצל. והצל במקרה של ילד שעדיין מחובר להוריו הוא גם הצל של האם ,הצל של האב וצללי המשפחה שמטרידים אותו. הוא יכול להיות הצל האישי של אחד מהם והוא יכול להיות צל דמוני ארכיטיפי במקרה של ילד שמגיע מאזור טראומטי.
נזכור שהעולם הפנימי והעולם החיצוני שניהם עמם מתמודד הילד יום ביומו מעוררים גם את חלקי הצל המטרידים את מנוחתו . ונפשו העצורה המפוחדת או המפוצלת, משוועת להתייחסות ,להתמודדות התגברות ויכולת להסתדר עימם ללא הדחקה הכחשה והתעלמות.
בטיפול בצל בכלל נפגוש סמלים המביאים חלקי צל המעוררים גם פחד גם דחיה אך גם היקסמות וגם דחף להתמודדות, ואפשרות להתמרה שלהם או בעזרתם לדבר חדש. בגלל שחלקים אילו יופיעו בדרך סימבולית אין אנו מדברים ברוע הקונקרטי אלא בייצוג סימבולי שאפשר לעסוק בו טיפולית כמו המכשפה למשל או שד כלשהו.
כאשר מופיעים המכשפה או השד כסמל הם בה בעת מעוררים גם חלקי אני חדשים המחפשים דרך להתגבר ,להתחזק ,להתמודד ולעבד פחדים ,חוויות קונפליקטים ואך גם פיצולים בלתי נסבלים שיתבטאו דרך האנשים המשמעותיים הסובבים אותנו ומשמשים אובייקטים להשלכה.
לקיחת ההשלכה חשובה ביותר לאינטגרציה אך תוכל להיעשות רק דרך העיסוק בדבר בדרך סימבולית . המכשפה בתוכנו לא סתם הרוע הקונקרטי בתוכנו מקבל איכות אחרת.
בהמשך נוכל לעמוד מול אותו סמל וליצור עמו מגע ואפילו להתיידד עמו ואז תחל האינטגרציה שלו כי בסופו של דבר מדובר על חלק בתוכנו.
אמנם מקורו של סמל הצל הוא מאזור רע ומאיים אך גם אזור עם אנרגיה וכוח, ובמרחב הטיפול ובתהליך יוכל המטופל לקבל עזרה ישירות מן הסמל כמו מהמלווה שלו. תהיה לו אפשרות להעביר את התכנים הנפשיים והרגשות שקיימים בו ומציקים לו לעולם אחר, למקום מחוץ לחייו ,למקום מתוחם ,דמיוני וציורי שבתוכו התכנים מקבלים צורה אפשרית לעיבוד. בדומה לגיבור פרסיאוס הנלחם במדוזה המפחידה והממיתה בעזרת המראה-מגן של אתנה המאפשרת לו רפלקציה, התבוננות במפלצת דרך גורם שלישי ולא דרך הפחדים וההצפה הרגשית.
