יום הולדת יכול להיות יום של שמחה או יום של פורענות, איך זה קשור לאהבה עצמית וליכולת לתת ?.
יום הולדת הינו יום טעון ומעורר ציפיות . כי מכל ימי השנה זהו היום המיוחד לכל אדם ,כי זהו היום שבו החוגג הוא מרכז תשומת הלב וכולם סביבו, כי הוא יום שבו חוגגים איתו את העובדה שנולד, כי כולם נותנים ביטוי למשמעות החוגג וחשיבותו עבורם ,וכן כי האדם עצמו מציין ומרגיש כל שנה מחדש את מי שהוא עבור עצמו . ומעבר לכל זהו יום עם הסטוריה של ימי הולדת .
אבל לחלק מבני האדם הוא יום אמביוולנטי כי הוא יכול להיות מנה רצינית של מזון לאגו שלהם, או מכה נרקיסיסטית חוזרת .כי זהו יום עם תזכורת לילד שבנו, שחוזר למרכז תשומת הלב ,גם תזכורת לשנים שעברו ובנוסף מגיל מסוים זוהי תזכורת גם לכמה נשאר לנו.
זהו גם יום שבו לאחרים יש הזדמנות לתת לאדם, לפרגן לו ולהחזיר לו על מה שנותן . אך גם זה מרכב כי יש גם הנותנים מתוך צורך כזה או אחר לקבל בעצמם בעזרת הנתינה לבעל יום ההולדת. אני שומע לעיתים כמטפל : "קניתי לה מתנה מהממת ויקרה והתגובה הייתה מאכזבת,יצאתי מבואס." או "זה לא מצא חן בעיניה והתגובה הייתה ממש מעליבה,יצאתי פגוע "!
לרובנו זהו הוא יום של להיות במרכז תשומת הלב ,לקבל, כל שנה מחדש .יום של סיכום המעשים וההישגים עד היום, אך זה יכול להיות גם יום של התחלה מחדש . זהו יום של נקודת ציון מסכמת .
ואצל אנשים מסוימים קורה בדיוק להיפך ; זהו יום של, שוב לא להרגיש מרכז תשומת הלב , שוב להיות נשכח ,שוב המתנה לא מדויקת ולא עונה על מה שציפיתי, שוב לסכם כישלון ושוב להיות חסר תקווה לגבי ההמשך .
אצל אנשים מסוימים יום ההולדת זה שוב להרגיש יום בו הגורל הרע שלהם נשאר כשהיה!
נראה, כי אותו מטען של צפיות ותקוות ,שאצל אחד מתמלא כל פעם מחדש ,אצל האחר אינו מתגשם ואפילו להיפך , הוא יהיה יום של התרוקנות מתוך אכזבה, יום של כאב ופגיעה ,כל פעם באופן חוזר ונעשה יותר גרוע עם הזמן .
ויש האדישים ליום הזה ; ״אני לא אוהב את יום ההולדת שלי״ שומע מאנשים מסוימים. שכבר מתגוננים באופן מודע או לא מלצפות משהו משהו ביום זה ולהתאכזב.
או כאלה שאומרים ״מה עושים מן היום הזה עניין , אני בכלל לא חוגג״ , ״מה יש לחגוג ? ״ לעיתים קרובות זהו דפוס שנוצר עם השנים מתוך אי רצון להיכנס לכל העניין הרגשי של אני עם עצמי או אני והצרכים שלי.
התגובות השליליות או האדישות כמוהם גם החיוביות ,קשורות באופן עמוק ולא תמיד מודע ,לכמה האדם אוהב את עצמו ,את קיומו , וכמה לא .
אצל האדם המתוסכל מיום ההולדת נובע התסכול מעד כמה מחכה האדם מהעולם ,שייתן לו חוויה חדשה של אהבה עצמית או ייצור עבורו אפילו כמעין תיקון משיחי- פעם אחת ולתמיד של חוויה לה לא זכה בילדותו או בכל שנות קיומו עד היום.
בשורש העניין ,עומדת כמובן החוויה הבסיסית של האדם ; כמה העולם קיבל את פני בשמחה ואהבה ביום שבו נולדתי או כמה התאכזב ממני ; ראשית האם והאב, המשפחה הרחבה עד כמה אהבו אותי, האם הסתגלתי טוב והייתי אהוב בקבוצת השווים ובסביבה החברתית , ואולי עד כמה הרגשתי שייך ומקובל אצל בני המין שלי.
זה יכול גם להמשיך בעד כמה הייתי אהוב ומחוזר על ידי בני המין השני ובהמשך עד כמה הייתי מוערך בסביבת העבודה וכן הלאה .
איזו חוויה הפנמתי ,כמה התקבלתי ,כמה אני מרגיש אהוב ,רצוי ,מוערך ועד כמה אני זוכה להכרה מצד הסביבה .
למרבה הצער, גם היכולת האישית של האדם ליהנות מלהיות במרכז, לשמוח מתשומת לב ,לקבל ולהיות מרוצה, וגם מן הצד האחר ,מיתקפת התסכול המוכרת שמרגיש ,גם הפחד שישכחו אותי ,החרדה שאיני קיים ,החרדה מהתעלמות ,המלוות את האדם מאז ילדותו, אילו או אילו, חוזרות כל שנה לככב בחוויית יום הולדת ולקראתה .
שתי צורות הציפייה לקראת יום ההולדת מוכרות לנו ;
גם זו של צפייה לחוויה טובה ,משמחת ומרכזית לקבל ולתת חזרה, ליהנות מלהיות מרכז וליהנות מלתת לאחרים חוויה נגדית טובה ,על שנתנו זכרו וברכו.
וגם זו של צפייה אדישה מתגוננת, או זו של פחד, חרדה או אפילו זעם ילדותי, לתפוס את האחרים ששוב יעשו את אותה טעות וישאירו אותי בחוויה מתסכלת.
כללית ניתן לומר, שאם האדם אינו מצליח ואינו לומד ליהנות מתשומת הלב, מן המרכזיות ומן עצם השמחה להיות, אז ה ״הנאה״ הנגדית הבעייתית שמתפתחת ,המחליפה כביכול ,הופכת להנאה מלהוכיח את אחרים, כמה הם לא רגישים או כמה רעים, איך הם שוכחים תמיד שוב ושוב .
זוהי עמדה של קורבן המוכיח והמעורר אשמה דווקא ביום ההולדת שלו
יום ההולדת הוא יום טעון ביותר אם כך, והטעינות יכולה להיות מראש לכל כיוון, בעיקר לפי החוויות המוכרות על ידי הנפש וזיכרונותיה הקודמים. כמעין חזרתיות כפייתית.
לא יהיה כל חדש מעבר לשנים ולא יבוא כל שינוי בחוויה או בצפייה ליום ההולדת , אלא אם בנפש האדם תתחיל להיווצר מודעות כלשהיא שהוא מגיב בעצם לזיכרונות מן העבר, שהוא חוזר בעל כורחו וכיצד הצפיות מגשימות את עצמן .
אלא אם יתפוס ויבין עם הזמן האדם, שחוויית הקבלה והיכולת לקבל אמורה הייתה להשתנות כבר בילדות המאוחרת הוא יתקע בתסכול . אלא אם למד שקבלה לובשת צורה חדשה בוגרת ופחות אגוצנטרית מעבר ליום ההולדת ה- 10-12 שנים בערך. אלא אם למד שחוויה יום ההולדת משתנה להיות חוויה בקשר שיש בה גם מן הלדעת להעריך וגם עם ללמוד לתת חזרה, הוא ימשיך לצפות כמו ילד לקבל מבלי לתת.
אם ירצה האדם שינוי בחווייתו את יום ההולדת שלו ובכלל שינוי בחוויית קיומו, לא יהיה לו מנוס מלהבין את טעינותו הנרקיסטית של היום המיוחד הזה , ראשית אין מנוס מלדעת,שבחוויית יום הולדת שלי נוגעים תמיד גם בחוויה בסיסית , כיצד העולם קיבל אותי ומקבל אותי ואני מקבל את עצמי.
עם המודעות, יכול האדם לצאת לחוויה חדשה ולהבין, שכל שנה הינה שנה חדשה, כל שנה זוהי הזדמנות ואפשר לנסות להיוולד מחדש; גם לפתח ציפיות אחרות ושונות מן היום הזה ,גם ללמוד על נתינה לאחרים.
יש גם מובן של ללמוד לראות כיצד האחר שלידנו לעיתים עושה את המאמץ שלו ,בדרך שלו , כדי לתת .ויש גם ללמוד להבין כמה מתסכל לאחר שלידינו להיות ליד מישהו שאף פעם אינו מרוצה.
מודעות עמוקה יותר תתקבל , אם יוכל האדם להתבונן מן הצד בקשיים שיש לו באהבה העצמית שלו.
הכוונה היא שיתבונן , אם יש כאן סביב עצמו התרכזות עצמית כואבת , חסרה ומיואשת, כזו שהתפתחה על יסוד של חסר או פגיעה , או האם יש אצלו אהבה עצמית טובה ,מאוזנת ומפרגנת, שבמקביל לה קיימת ופועלת אהבת האחר.
הצפייה לתיקון, לנס ,לקבלה הבסיסית של העולם שלא קיבלת ,לא תגיע בצורה שבה אתה חושב/חושבת … היא תגיע דרך היכולת לשנות צפיות, לרפא בעצמך את פצעיך או לטפל בהם.
לנסות לקבל גם את הפצע וגם את החסר, לנסות לפתח יכולת לראות את האחר ולדעת לקבל גם דרך הנתינה המיוחדת שלו.
אפשר , זה דורש ויתור כלשהו מלהתעקש לקבל רק בדרך מסוימת ומדויקת ,ויתור מלראות מראש ביום ההולדת ,יום של חזרתיות מכאיבה של מה שהיה הוא שיהיה, וויתור מלקבל כמו ילד שאינו מחויב לראות את האחר . וזו כמובן עבודה.