הנאמנות, חמישים גוונים לה וניגודים רבים ,היא מילה חיובית ושלל תכונות יפות עומדות מאחוריה. אך היא מורכבת ומלאת ניגודים וקונוטציות למיניהן . הנאמנות מייצגת סידרת תכונות שונות ומשונות שאפשר להשתמש בהן בכוונים שונים חיוביים ושליליים : כערך נעלה מצד אחד, כחולשה במצבים אחרים וכניתנת למניפולציות שונות בהקשרים פוליטיים ואחרים .
הדרישה לנאמנות מן האחר או האחרים יכולה לבוא מכמה מניעים סותרים :
לעיתים הדרישה תבוא מתוך ערך נעלה ,בעיקר אם זה בחינוך ,בהקניית ערכים ופיתוח תחושת שייכות ,אך לעיתים תבוא השפעה אחרת,מניפולטיבית שבה נוכל לראות כיצד מחדירים את התכונה והדרישה לביצועה תוך ניצול חרדת נטישה או חרדה אחרת או כיצד משתמשים בתכונה לצורך של כוח ושליטה על האחר וכמניפולציה להשגת מטרות .
מאחורי תחושת הנאמנות של עצמינו ודפוסיה ומאחורי דרישתינו לנאמנות מן האחר/אחרים וכן תגובתינו לבקשת נאמנות של האחר/האחרים, עומד דפוס מאד מוקדם בנפש המתפתחת שלנו .הדפוס מותנה ומושפע ממידת האמון והשייכות שהרגשנו לאחרים המשמעותיים לנו בילדות ובמידת השייכות הטובה שלנו לקבוצה המשמעותית.
חשוב גם עד כמה תחושת האמון הבסיסי נבנתה על יסוד של אני מאמין בך ונאמן כלפיך מתוך הרגשה שאתה או אתם באופן בסיסי בעדי. חשוב מאד לילד ולנער להרגיש שהנאמנות שנתן באחר או באחרים, לא פגעה באני ובעצמי שלו ,אלא הייתה ונוצרה כאן התפתחות של נאמנות בסיסית. נאמנות כדבר חיובי הנותן הרגשה טובה ומאפשר שמירה גם על עצמי, דבר שיושג בדרך כלל בתחושת אהבה ואמונה .
יחד עם זאת, הדפוס של הנאמנות באדם מתפתח מקבל אט אט את ביטוי העצמאי והאישי עם התפתחות נפש הילד וכאשר הנער הופך למבוגר ומבין טוב יותר מי הוא עצמו המופרד ועד כמה הנאמנות שנותן מתאימה או לא משתלבת או לא או פוגעת או אינה פוגעת בנאמנות שלו לעצמו!
נאמנות הילד להוריו הינה בתחילת החיים דבר מובן מאליו וממשיכה כך בה במידה ואין פגיעה ראשונית בעניין . אך התכונה והרגש הזה יתחילו להסתבך במידה ונפש הילד נמצאת תחת אכזבה קשה של אמון מהמבוגרים סביבו או במידה והינה תחת איום או ניצול סמוי או גלוי . יש גם השפעה לתכונה זו אם האדם נמצא במצב בו נאלץ לרצות על מנת לקבל אהבה והערכה או במצבים בהם נמצא בדחייה.
מחסור בקבלה בלתי מותנית לה זקוק הילד מאד בפיתוח עצמיות בתחילת החיים יכולה להביא לצורך לרצות .
הנאמנות מתפתחת מאד עם ההתבגרות והמעורבות החברתית למשהו יותר אישי, ויש תנועה של חיפוש שתהיה יותר אמתית ונכונה לנפש המסוימת .
השיא הוא כאשר אני מתפתח להיות נאמן לאחר, למדינה או לרעיון ואידיאולוגיה כל עוד הדבר אינו פוגע בנאמנות שלי לעצמי וכל עוד זה אינו יוצר בי קונפליקטים והתלבטויות מוסריות בין אני או האחרים הפוגעים בי ובנפשי.
נאמנות מתפתחת עם הזמן בכוון של ויתור על העמדה ה "ילדית", עמדה של נאמנות מחלטת, נאיבית. היא יוצאת מעמדה שבה היא ניתנת ללא כל שאלה לאנשים שגידלו אותי ,למשפחתי לקבוצתי ולחברי ולשבט שלי . היא משתנה מעמדה שבה נמצאה בראש הרשימה גם כאשר זה יפגע בי בעצמי בערכי האישיים ובנאמנותי לעצמי .
יוצא מכך כי ערך הנאמנות הוא יחסי, הוא משתנה, הוא מתפתח ,אך תמיד נשארים בו שרידי ההתפתחות וההשפעות המוקדמות של השלבים השונים שעברנו בלוויית רגשותינו סביב הנושא .
מכיוון ששרידי ההתפתחות ,הקונפליקטים שליוו אותנו וההגעה לעצמינו בנושאי נאמנות , תמיד היו כרוכים במשברים כלשהם, קל יותר להחזיר אותנו לתחושות שונות של אשמה ,חרטה או לחילופין גאווה מפצה או לעורר בנו כל רגש של ההתלבטות המלווים את הנקודה .
בני אדם מבחוץ יוכלו בקלות ללחוץ לנו על נקודת ההתלבטות , יוכלו לעורר בנו אשמה ,חרדה ריצוי או לוחמנות ויוכלו בנקל להכניסנו למצבים בהם נשכח את עצמינו ונתבלבל למהי באמת הנאמנות שלנו .
העבודה הפנימית על עצמינו ועל הנאמנות שלנו לעצמינו ,במה אנו מאמינים, עבור מה נרצה להילחם ולהקריב, היא עבודה הדורשת התבוננות אמיצה .
העבודה הפנימית על הנושא גם דורשת הקרבה של דברים שלעיתים יקרים לנו ואפילו מעמידים את עצמינו בבדידות .
ההתבוננות האמיצה, כוללת בתוכה את היכולת שלנו לעשות הפרדה יותר ברורה בין על מה אנו מגינים מתוך עצמינו שעדין לא פתור בנפשנו ,ובין מה המניע הזר שאנו פועלים מתוכו, וכן עוזרת לנו להבין או למה אנחנו לא מודעים שאנו רוצים בעצם להשיג ולכן מספרים לעצמינו סיפור .
זוהי התבוננות אמיצה ומאיימת, כי יש בה מודעות וכמעין ויתור על מה אנו למעשה מגינים וממה נמנעים.
ההקרבה הקשה ביותר הינה לעמוד מול הצל שלנו ,מול מצבים בהם לעיתים המניע האישי הנסתר שעבורו אנו נלחמים בלי לדעת מכוון אותנו באופן אמוציונאלי מדי, לוחמני ולא מספיק רואה את התמונה הרחבה .
כאשר אנו נאמנים לקבוצה ,לרעיון ,לערך מסוים באופן לוחמני חסר פשרות ובעיקר אמוציונאלי ומתלהם ,יתכן כי משהו בתוכנו מזייף ואינו מבין מספיק את המניע האישי הנסתר שמזדנב בעת יצירת המלחמה ..
הנאמנות לקבוצה, לשבט ,לרעיון, לאידיאולוגיה המלווה במלחמה ,בכפייה על האחר ,בפחד או בהפחדה, ייתכן מאד שיש בה עיוורון כלשהו ונפילה או לרגרסיה ילדית ראשונית או לקומפלקס לא פתור . מצב זה סוחף את האדם למלחמה קדושה או לעלייה על בריקדות שכביכול מוצדקות בערכים ,בהסברים ובהצדקות למיניהן. במצבים קיצוניים יש חשש שיפגע בעצמו בבלי דעת.
הנאמנות הבאה ומגיעה מתוך התבוננות בעצמינו ,במיוחד כשאנו מתלהמים או "נורא צודקים ",תביא לתוצאות נכונות יותר ותעקוף היסחפות התלהמות וכפייה .
נאמנות לעצמינו שצבועה עד כמה שפחות במניעים נסתרים בבעיות לא פתורות ושהתפתחה עם העצמי האמתי שלנו תהיה אוטנטית יותר נכונה יותר ,פחות לוחמנית ובמיוחד רואה יותר את האחרים.