הפנים הנסתרים של דמות האם והשפעתם על עצמיות הילד

מטרת מאמר זה היא לשפוך אור על דימויי האהבה של אמהות ובנים, ובעיקר על מניעיה וצרכיה של האם, שאני מכנה אותם הפנים הנסתרים של אהבת אם החודרים ללא מודעות אל הקשר . מניעים וצרכים בלתי מודעים אלה, שאני מכנה אותם הפנים הנסתרות של אהבת אם  הנובעים בדרך כלל ממצוקתה של האם ומניסיונות הפיצוי שלה. מניעים וצרכים בלתי מודעים אלה של האם פועלים כנגד התפתחותו של הילד ועלולים לפגוע בעצמיותו. הפנים הנסתרים של האם יכולים להיות שליליים מטבעם ואפילו אפלים, אך פעמים רבות יהיו שליליים מעצם הימצאותם בחושך, מאי-היחשפותם לתודעה. מאחר שהם לא עברו התפתחות מודעת, לא נחשפו לאור, ניתן לכנותם תשלילים. הם משולים לתשלילי צילום של אחורי הקלעים של האהבה.

 

מעניין יהיה להראות, על פי המיתוסים שאביא, כי פנים נסתרים אלה נמצאו כבר אצל האם הקדמונית ביחסי האהבה עם בנה, ועל כן ניתן לראותם גם בממד הארכיטיפי, הממד העל-אישי. ממד זה מעצם הגדרתו קיים בכל נפש אך מתעורר לפעילות על פי הנסיבות הקשות והפגיעות האישיות שנפגעה האם  במאמר אדון במצבים שונים ביחסי אהבה אם–ילד, בעיקר כאלה המביאים להופעתם של פנים נסתרים אלה אל פני השטח, ואנתח את השפעותיהם על הבנים. מכיון שיש בסוגיה עיסוק בחומר בלתי מודע הן צל אישי והן ממד על-אישי ארכיטיפי, יהיה זה חשוב תחילה להאיר את המצוקה האישית של האם, שהיא הפרוזדור הצילי שדרכו יכול לחדור פן נסתר זה של האמהות אל הדיאדה אם ילד  ולצבוע את מערכת היחסים. החשיפה של הפנים הללו וזיהוי המצוקות והמצבים האופייניים ייעשו בעזרת סיפורים מיתולוגיים המציגים דימויי אהבה של אם—ילד. בניתוח יודגש צדה הטרגי של האם בכל סיפור. המוטיבים הציוריים בסיפורים אלה ישמשו נקודות ציון של מניעים וצרכים אמהיים כלל-אנושיים אפלים ובלתי מודעים. המיתוס הוא עדות להיבט הקדמוני של הפן האפל של האמהות ביחסי האהבה. הבחירה להתייחס למורכבותה של האמהות בעזרת המיתוסים מתבססת על הגישה הארכיטיפית של יונג.

חסר בהתייחסות לצרכיה ומניעיה של האם בדיאדה אם-ילד, עקבות העבר, המצוקות, התקוות והפיצוי

בתיאוריות הפסיכואנליטיות השונות יש פער עצום בין היחס לדמות האם ולחשיבותה הרבה בגורל הילד ובין עיסוק מועט בדמותה, מצוקותיה, מניעיה וצרכיה המשפיעים על אהבתה אליו. מצד אחד, רוב התיאוריות רואות את דמות האם כמרכזית להתפתחות הילד ולעיצוב עצמיותו, אופיו ויחסי האובייקט שלו; מצד אחר, כמעט אין בהן התייחסות לאם עצמה ולדינמיקה בין כוחותיה הרבים, ומה היא מביאה מתוך עברה ועצמה ליחסים. בתיאוריות אלה, המנסות להסביר את מקור הבעיות הנפשיות של האדם ביחסים המוקדמים, אין התייחסות מספקת וברורה למניעיה הנסתרים של האם, לפגיעות שלה, לצרכים הנרציסיסטיים ולהיבטים מזיקים הנובעים מכך ויכולים להתעורר בה עקב הלידה והופעת הילד המשנה את חייה .

הלידה ומהותו של התינוק הן בעלות סמליות של התחלה ומאפיינים של ראשוניות; הן  חוויה עוצמתית ותקווה חדשה לאהבה, להתחדשות, לתיקון בעבור האם. הנה תוכל לחיות מחדש יחסים של אם–ילד, ואולי תוכל לממש חלקים חדשים של עצמה; הנה תוכל לשנות את גורלה ואולי תרגיש חזקה יותר או בעלת ערך רב יותר, ואולי תוכל למצוא אהבה אידיאלית ומיוחדת דרך ילדה. ולעיתים אפילו אולי תוכל לתקן את נישואיה הכושלים.

בתיאוריות השונות גם אין התייחסות מספקת למשתנים האימננטיים ליחסי אם–ילד היכולים לעורר באם פנים מוסתרים שלה. למשל, התלות האינסופית והמוחלטת של הילד באם יכולה לעורר בה טינה בלתי מודעת, מאחר שתלות זו מאיימת על החופש שלה, ובה בעת תחושה של עוצמה ושליטה כפי שלא חוותה בשום תחום אחר. משתנה אחר הוא כוח החיים העצום של התינוק והחיוניות הטבועה בו ומוענקת לסביבתו. כוח זה יכול לעורר באם תחושות חדשות וצרכים עמוקים לחיות דרכו. התחושה הארוטית החזקה, הקיימת ביחסים האינטימיים והאינססטואוזיים בין האם לתינוק, יכולה לעורר בה משאלות אינססט או להעלות צרכים לאהבה וחום, שהיו חסרים לה לפני כן. הסיפוקים הנרציסיסטיים שהתינוק "החמוד והמקסים" יכול לתת לאמו בחיבור כזה, או אמור לתת לה, יכולים להחיות בה עצמה משאלות מודחקות להאדרה, לחשיבות עצמית ולהתבלטות, או לחלופין בושה רדומה או נחיתות מודחקת.
מרבית התיאוריות רואות את הילד הקטן כמי שמתפתח ואת האם כבוגרת ומעוצבת. באופן שלכן הגורמים הטבועים במצב המיוחד אם–ילד מוטלים על הילד, ומסבירים את התנהגותו ובעיקר את מניעיו ה"אפלים". מניעיה או צרכיה האהבה  של האם נחשבים לאפלים רק במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר היא בעייתית או פתולוגית. בדרך כלל הילד מתואר כבעל משאלות אינססטואליות או אדיפאליות, כבעל צרכים סנרציסיסטיים או מונע על ידי קנאה. ואילו מניעיה של האם אינם מוזכרים בתיאוריה ובתיאורים הקליניים.

זיגמונד פרויד אמנם מתייחס למשאלות האינססטואוזיות של הילד כלפי אמו, אך לא לצרכים המקבילים של האם כלפיו. גם בתארו את המשולש האדיפאלי, הוא דן פרויד בדחפים האגרסיביים של הילד כלפי אביו ולא של האב כלפיו. גם אין הוא דן בדחפים ובמניעים החדשים של ההורים הנוצרים עם בוא הילד לעולם, אפילו לא באלה המופיעים במיתוס אדיפוס שעליו הוא הסתמך. למשל, הוא לא ייחס חשיבות לעובדה שיוקאסטה, אמו של אדיפוס, היא שרצתה מאוד את התינוק והביאה אותו לעולם במרמה, לאחר שהשקתה את האב ביין (Graves 1955, 9). הוא גם לא ייחס חשיבות לפחדיו של האב לאיוס ולדחייתו את התינוק, שקדמו לדחפיו ולמשאלותיו של הילד.

גם מלאני קליין מתייחסת בעיקר להתפתחות התינוק ולא לאמו. על פי תורתה, הילדהרך הנולד ניחן בקנאה, זעם והרס שאותם הוא מביא לקשר הראשוני עם אמו ומעביר אותם במנגנון של הזדהות השלכתית אליה (Klein 1946). קליין לא עסקה במה שמתפתח באם בסיטואציה ספציפית זו: מה היא מביאה ומעבירה לילד, אולי באותו מנגנון עצמו. היינץ קוהוט אמנם מתייחס לדמות האם ולקשייה במתן אמפתיה, אבל מתרכז בתיאור הצרכים של התינוק יותר מאשר בתיאור הצרכים של אמו ממנו (Kohut 1972).

רק דונלד ויניקוט מתייחס למצבה הנפשי המיוחד של כל האם עם לידת התינוק. לטענתו, לא ניתנה עדיין תשומת לב מספקת למצב הפסיכיאטרי המיוחד המתפתח בה לפני הלידה ומיד אחריה, מצב שהוא מכנה בשם primary maternal preoccupation – ( התרכזות ראשונית באמהות). הוא מתאר מצב זה כסינדרום של נסיגה, דיסוציאציה או אפילו הפרעה פסיכוטית זמנית. לדבריו, זוהי מעין מחלה החיונית במידת מה למסירות האמהית. הרגרסיה האמהית יכולה לרמוז על סדק אשר דרכו עלול לחדור חלק חשוך ולא מודע של האמהות אל המעגל המיוחד המשותף לה ולילדה (Winnicott 1956; 1992, 300–305).

לעומת זאת,  יונג טען שהמצב המיוחד הארכיטיפי  שהאם נמצאת בו מעצים ומפעיל את החוויות ואת הדימויים הארכאיים האמהיים אשר בנפשה. אך החוויה האישית שהיתה לה עם סביבתה, ובעיקר עם אמה ואביה, היא שתקבע אילו חוויות ודימויים ישפיעו עליה כאם בפועל. החדירה של תסביכים ,(קומפלקסים) לא פתורים בנפשה של האם, ואולי אפילו צללים עמוקים יותר, כאלה שמעולם לא עלו על פני השטח, מתרחשת בגלל הרגרסיה שהאם נתונה בה בהשפעת חוויותיה בעבר. כדאי להדגיש כי ההשפעה של תסביכים אילו – כמה יחדרו וכמה יאפשרו לחומר הארכאי להתבטא בחיים – מותנית גם במהותו של בן זוגה, הבעל, אבי הילד ומערכת היחסים עימו.

האם המציאותית ודימויי האם  האישית והאם הגדולה

יונג ראה את דמות האם על כל ניגודיה כמפתח לדלתו של הלא מודע, למקור, ועל כן כחשובה ביותר  להבנתנו ולקבלתנו את עצמנו, להתפתחותנו ולאפשרויות שלנו להתחדש. דמות האם איננה זהה ללא מודע, אך אם נקשיב לקול שלה בתוכנו, אם נרשה לעצמנו לרדת לחקרה של המבוכה הרגשית שהיא מעוררת בנו לטוב ולרע, נתחבר מחדש לדרך אל הלא מודע (Humbert 1984). יונג טען שהמאמץ להיות מודעים לטיבה של דמות האם בתוכנו לא יישא פרי אם נתעלם מן התעלומה האישית שלנו, היינו השאלה מי היתה האם שגדלנו אתה, מה היו יחסי האהבה שלנו עמה ומה ציפתה באהבה זו מאתנו. מכיוון שהטבעת חותמה של האם עלינו מודעת רק בחלקה, עלינו להשכיל ולהכיר את הפן המוסתר של דמותה בתוך הקשרים שלנו עם האחרים. עם זאת, הבנתנו תישאר מצומצמת אם לא נפנים את התפיסה המעמיקה שהאם שגידלה אותנו, למרות חשיבותה כשלעצמה בחיינו, נושאת בעבורנו את דימוי "האם הגדולה", לטוב ולרע.

בגלל עוצמתם המיתולוגית של ההורים, ובעיקר של האם הגדולה, שהיא טובה ונוראה כאחד, חשוב שהאדם יאניש את חוויית האמהות העצמית הפנימית שלו בכך שיוריד את אמו האישית לדרגת בת אנוש. כל אדם מעמיס משא כבד על כתפיה של אמו: הציפיות ממנה, האחריות הבלתי נגמרת לגורלו, החובות העצומים שהיא חייבת לו, ארץ, שמים וגיהנום שהיא היתה בעבורו. יונג מזכיר לנו שכל אלה מוטלים בדרך כלל על כתפיה של אשה שביררית ושוגה אחת, אך רובם  שייכים למעשה לאם הגדולה. הבנה זו גם תוריד את ציפיותיה של האם מאתנו לדרגה אנושית ולא תעורר בנו רגשות אשמה כה עמוקים.  נובע מכך שכדי להבין את חוויית האמהות הפנימית הטובה, החסרה או הפגומה, יש להכיר בשתי אמיתות חשובות: אחת, בקיומה של ההשלכה המסיבית והבלתי מודעת של דימוייה הארכאיים העצומים של האם הגדולה, הטובים והרעים כאחד על האם האישית שלנו. שנית, חשוב להכיר את פניה השונים של האם האישית, זו שגידלה אותנו, כי פנים אלה הן שהפעילו בין השאר את  ההשלכה הזאת. לדוגמה, חוויה שלילית או פוגעת של האם האישית, גם אם לא נעשתה במזיד, יכולה ליצור מעין מצוקה שהיא כפרוזדור אפל שדרכו יכולים לחדור בתקופות שונות בחיים דימויים ארכאיים שליליים של דמות האם הגדולה. אחד המכשולים המונעים להגיע לראייה כוללנית של דמותה של האם הוא הנטייה לאידיאליזציה שלה. רוב התיאוריות הפסיכולוגיות טוענות כי ראייה כזאת של הילד את אמו ושל האם את ילדה, לתקופת מה, היא בלתי נמנעת ואפילו נחוצה להתפתחות תקינה של העצמי שלו (Kohut 1971)   תמונת העולם של הילד יכולה להיות מושפעת עמוקות ממידת האידיאליזציה או האכזבה המוקדמת מדי מן האם (Kohut1977). הצורך העצום באידיאליזציה של גן העדן האבוד מטשטשת את תמונת האם הדו-קוטבית שהיתה מאז ומעולם, אפילו כאשר היתה בחזקת "אם גדולה".

במקורות המיתולוגיים ובסיפורי האגדות יש תיאורים המעידים כי האם הרעה תמיד רחשה שם, וגם אמהות  נהדרת ואוהבת שירתה מטרות אפלות שונות ונסתרות בעבור האשה. ניתן לומר כי אם גם האם  הגדולה, האלה, היתה דו-קוטבית באהבתה, לא ייפלא שלקשר האמהי של אם בשר ודם לילדה ייכנסו מניעים שונים ומשונים, מעבר לנטייה של כל אם לגדל את ילדה כהמשך הטבעי שלה. מאז ומתמיד נכנסו לקשר הזה צרכים אישיים ומוסווים של האם, וגידולו של כל ילד משרת את סביבתו ולא רק אותו.

המיתוסים, הסיפורים הנצחיים הטומנים בחובם את הפן הארכיטיפי להבנת האמהות

הגישה היונגיאנית טוענת שהבנה טובה ומעמיקה של הנפש אינה נקנית רק על סמך מחקר מדעי מדויק וגם לא רק מבעד לעולם האישי, אלא גם דרך העולם התרבותי הקדום השוכן בנפשנו. "האדם מביא אתו בלידתו לא רק את טבעו האינדיבידואלי, אלא גם את זה של הטבע הקולקטיבי […] מצבים אנושיים, כמו נעורים, זקנה, לידה ומוות, יחסים בין בנים לאבותיהם, בין בנות לאמותיהן, זוגיות ועוד, שייכים למערכת הנורשת מאז העולם הארכאי […] התודעה האינדיבידואלית היא בלבד המתנסה באלמנטים אלה לראשונה" (Jung_cw 4__ 428).

מנקודת מוצא זו, חקירת הפנים הנסתרים והאפלים של דמות האם ביחסי האהבה יכולה להיעזר במיתוסים הקדומים. במעשיות עם רבות מפוצלת דמות האם לאם הטובה ולאם הרעה. בדרך כלל, האם הטובה מתה ואילו האם הרעה או האם החורגת מייצגת את הרע, את הצד האנוכי, הקשה והמכוער של האמהות. האם החורגת מפתה את הילד ומשתמשת בו לצרכיה, היא נוטשת אותו או רוצה לטרוף אותו, מכשפת אותו ובכך עוצרת את התפתחותו למען הצרכים שלה. כוחותיה של האם הרעה על הילד הקטן מתעצמים בעיקר כאשר האב אינו נמצא או כאשר הוא חלש, דמותו רצוצה ולכן סר למרותה.

במיתוס היווני, הקדום יותר מן האגדות המוכרות לנו, דמות האם מופיעה בתחילה כאלה רבת עוצמה העוברת גלגולים שונים: תחילה היא האדמה עצמה שמתוכה צומח הכול, הטבע בכבודו ובעצמו, ההגנה מפני סכנות, אך לאחר מכן היא נהפכת לאם  אוהבת אך רכושנית המחזיקה בילד כקניינה הפרטי.

דוגמה לכך הוא המיתוס היווני על הנערה קורה (Kore), בת האלה דמטר (האם הגדולה אלת האדמה), אשר אינה יכולה להשתחרר מכבלי אמה ה"אוהבת", אלא רק לאחר חטיפה המתנהלת מאחורי גבה של האם. מיתוס זה עוסק בהיפרדות בין אם לבת: בתחילה שומרת האם הגדולה על בתה מכל משמר, היא רוצה אותה רק לעצמה. אך צורכי האוטונומיה וסקרנותה של הבת, הרוצה להתפתח וללמוד על החיים, בעזרת כוחותיהם הפטריארכליים של האלים, מביאים לפרידה מן האם. המיתוס מסתיים בהשלמתה של האם הגדולה עם המצב החדש ובוויתור על יחסים סימביוטיים עם הבת. האם מקבלת, אמנם אחרי תחושת אובדן, זעם ודיכאון, את הצורך החיוני בהיפרדות כדי לאפשר  לבת חיים חדשים.

זה שלב נפשי חיוני בעבור כולנו, ועל כל אם לאפשר את היווצרותו. רק התפתחות של הילדים שיש בה היפרדות מן האם הכול-יכולה וויתור על האהבה הטוטלית  יוצרת חיים נפשיים מלאים לה ולהם. האם המפותחת דייה מקבלת על עצמה את הפרידה הבלתי נמנעת מילדיה ומבינה את חשיבותה למעגליות הדינמית של החיים.

אחד מפניה הקשים של האם הגדולה הוא התלות הגדולה שלה עצמה בילדיה כדי לממש את כוחה ואת חיוניותה. אריך נוימן מדגיש את תלותה של האם בתינוקה ומכנה מצב זה של תלות הדדית  בשם reciprocal bliss (אושר הדדי). בשלב זה של הסימביוזה הנחוצה, המאפיינת את החודשים הראשונים בחיי התינוק, לאם כוח עצום על ילדה. "מלכותה של האם מובנת מאליה לעומת חוסר הגיבוש של עצמיותו של התינוק", זאת בעיקר לגבי אמהות ובנים. נוימן מצטט את בכופן: "הגבריות החדשה נולדת, בעוד האמהות הייתה מתמיד" (Bachofen 1948). כאשר האם יולדת תינוק היא תחת הקסם הגדול של יצירתה: "הנה אני יצרתי את התינוק והוא תחת שליטתי […] האם מתפעלת מן התינוק מחדש כל פעם, כי היא מזהה בתבניתו של תינוקה את דימוי הכוח שנותנת לה אמהותה" (Neumann 1954, 85).

במיתוסים קדומים רבים בולטת במיוחד התנגדותה העיקשת והאכזרית של האם לוותר על ילדיה כמספקי צרכיה. ביחסים מסוג זה, אין אפשרות לצמיחה נפרדת, אין מקום לאחר ליד האם, אין שחרור מדמותה, ולא פעם אמהות אלה הופכות את ילדם הזכר למעין בן-מאהב. ניתן להבין מקרים טרגיים אלה כעל קורבנות על מזבח הפן האפל של האמהות. סיפורים מיתולוגיים אלה מסתיימים בכישלון האמהות הטובה ובניצחון האם הבולענית, במותם של הבנים ובהפיכתם לפרחים יפים ומרהיבים – סיגליות, כלניות, נרקיסים. להבדיל מן הגיבור המיתולוגי המצליח להיחלץ מן הקשר האמהי ולהתגבר, לעזוב את אמו ולצאת למסע החיים, בנים-מאהבים אלה נכשלו במשימתם ונשארים "תקועים" תחת ההגמוניה של האם ואהבתה המפוקפקת ללא יכולת לחיות את חייהם.

אף על פי שהמיתוסים שאביא בהמשך הדברים מספרים על אמהות ובנים, על פי אריך נוימן  הם מתייחסים גם ל"אני הצעיר" של הבן ושל הבת כאחד, הזקוק לנפרדות ולעצמאות מן האם הגדולה הפנימית. מהדגשת מצוקתה  האישית של דמות האם במיתוס ניתן ללמוד רבות על האם הקושרת את ילדה אליה בעבותות בלתי אפשריים. סיפורים אלה גם יכולים לעזור לנו להבין ולחשוף את התשליל, את החלק החשוך, שבכל מערכת יחסים – כמו יחס מטפל–מטופל או מערך של מדריך–מודרך – אשר בה היחס האמהי המכיל והמבין הוא מרכזי.

מה שמאפיין את סיפוריהן של שלוש האמהות במיתוסים שאביא להלן הוא ההזדקקות העצומה והנואשת שלהן לילד כתיקון. אלה אמהות אשר "מלכות האם", אשר בניסוחו של נוימן (Neumann 1954, 88), אמורה להיות שם ובטוחה בחווייתה של כל אישה, במקרה זה איננה מובנת מאליה בחייהן אלא תלויה נואשות בבן הנולד, הנותן לה בדרך כלשהי את זכות קיומה כאשה וכאם.

בעבור כל אישה לידת ילד היא אירוע יוצא דופן, המעלה ומחייה את "קודש הקודשים" שלה, שהוא,האימהות, יחסיה עם אמה, עם עצמה ונשיותה, אך בד בבד מעורר את כל הבעיות והתסביכים הקדומים שלה עצמה. האמהות גם יכולה ליצור בנשים ציפיות עצומות לפיצוי או לתיקון של מה שנחווה אצלן כפגום בעברן האישי ובנשיותן.

סיפורה האישי וההיסטורי של האם ייתן לנו הסבר אפשרי להיווצרות הצד האפל הזה בנפשה ולא יטיל  את מלוא כובד הכישלון בתהליך ההיפרדות והאינדיבידואציה על כתפי הילדים. נוימן אומר על הבנים-האוהבים ש"הם יפים ומשמחים את האם; הם כחגיגות פריון, כטקסי אביב" (שם, 45)., אבל כמו בדרמה של "הילד המחונן", שאליס מילר (1992) כותבת עליה, הוא ם לא נועדו לחיות את חייו.הם שלהם. מילר מדגישה את הדרמה של הילד הרגיש במיוחד לאם, הקורא את צרכיה ומוותר למענה על הצרכים שלו עצמו. ילדים זה א ייהפךכו למגן של האם או למצילה, ילדים המרצהים ועונים לאת צורכיהם של אחרים.

סיבילה (בעלת הגרזן), אמו החזקה והפגועה של אטיס היפה

מיתוס זה, המבוסס על סיפור פריגי קדום, משמש דוגמה לאם המשקמת את כוחה הפגום, את ערכה ואת הצורך שלה בשליטה באמצעות לידת ילד,  אהבתה אליו  והפיכתו לבן לווייתה.וכך מספר את המיתוס קרני   :
בהיות האל זאוס עייף, מצא מנוחה על אחד ההרים שצורתו היתה כדמות אם  גדולה ועצומה. בשנתו העמוקה פלט האל זרע. במקום היספגו של הזרע באדמה נוצר יצור גדול וחזק שהתפתח להיות זכר ונקבה. יצור מוזר זה, שכינויו היה אגדיסטיס, הסתובב בעולם עם כוח רב עשה כרצונו ולאלים לא היה שום כוח לאלפו. מאחר ששלמותו ההרמאפרודיטית וכוחו הפחידה מאוד את האלים, הם החליטו כי עליו לחיות בעולם כנקבה ויש להסיר את האיבר הזכרי מגופו.  אל היצר והיין דיוניסוס התנדב להפוך את המעיין ממנו היה נוהג לשתות, למעיין יין קטן שיפכה ליד מקום מנוחתו של אגדיסטיס. לאחר שגילה את המעיין שתה ממנו אגדיסטיס ונרדם. בשנתו קשרו האלים את האיבר הזכרי המרשים שלו לשיח בקרבת מקום, וכאשר קם משנתו והתרומם נתלש האיבר מגופו. בסבלו הרב הרים קול זעקה גדולה, ופצוע עזב את המקום. מעתה הפך לאשה שכונתה סיבילה (בעלת הגרזן). ניצוצות של האל זאוס שנשארו בה הקנו לה עוצמה רבה והפכו אותה למעין אלה גדולה -מכשפה בעלת כוחות מיוחדים.

במקום נפילתו של האיבר הזכרי של אגדיטיס והדם הרב שניגר גדל עץ גדול ועצום, אשר הניב שקדים מיוחדים. לימים היה עץ זה בבוסתנו של סנגריוס מלך פריגיה. בתו של המלך ננה נהגה לשבת למרגלות העץ ולהשתעשע שם במשחקיה. באחד הימים, כאשר שיחקה עם אחד השקדים, נכנס הפרי המופלא בין רגליה והפרה אותה. למורת רוחה של האב ילדה ננה תינוק חמוד ויפהפה, אטיס( היפה) שמו. המלך החליט לאסור את בתו ולהרעיבה למוות. על פי קרני האלה הגדולה המשיכה להזין את ננה כך שיכולה הייתה ללדת את התינוק  אך אביה החליט לסלק את התינוק מן הארמון. תיש בעל יכולת מיוחדת להיניק גידל את התינוק היפה שננטש. הפעוט הקטן הסתובב כיתום ופגש בסיבילה, שהתאהבה בו עמוקות ואימצה אותו כבנה. סיבילה גידלה וטיפחה את בנה-אהובה אטיס, שנעשה בן לוויה שלה.

כאשר הגיע הנער לבגרות ראתה אותו בת המלך מידס ורצתה אותו לחתן; המלך הסכים. סיבילה, שבקשה זו מילאה אותה גאווה, נענתה לקיום החתונה. אולם בליל הכלולות סבלה סיבילה קשות ולבה לא נתן לה להיפרד מאטיס בנה-אהובה. היא קינאה נוראות ובזעמה הפעילה את כישופיה הנסתרים והיכתה את אטיס ואת המלך מידס בשיגעון. בשיגעונו סירס אטיס את עצמו וזעק בקול: "סיבילה, סיבילה, אני חוזר אליך", נפל לרגליה פצוע, ומת. מדמו של אטיס היפה גדלו ופרחו הסיגליות. סיבילה התחננה על נפש בנה, וזאוס הסכים שגופו של אטיס לא יירקב, שערו יצמח למרות מותו, וזרת ידו תמשיך לנוע (90-Kerényi 1951, 88)

קורותיו גלגוליו של הילד היפה אטיס מספרים על לידה והתפתחות בצלה של טרגדיה. זו טרגדיה של אישהדמות חזקה, לא אהובה שנוצלה וסורסה על ידי כוחות פטריארכליים וכוחותיה היצריים-הפאליים נלקחו ממנה. האפשרות לזכות בהם מחדש היא דרך לידת בנה וגידולו כבן זוג, כבן לוויה. הסיפור מציג אם שנולדה באקראי בטבע, גדלה ללא הורים, אך בעלת עוצמה דו-מינית חזקה ואומניפוטנטית. הסירוס, איבוד הכוח בהפיכתה לאשה והאפשרות לזכות בכוח מחדש דרך בנה, הם אלמנטים מרכזיים בסיפור זה. גם אגדיסטיס וסיבילה, ננה והתיש האנדרוגינוס מסמלים חלקים של האם בסיפורו של אטיס. כל אלה נתנו חיים לילד, עזרו בגידולו ומהם קיבל אהבה. סיבילה היא הפן האפל של האם האוהבת, זו הרוצה את הילד לעצמה, אך אהבתה מסרסת את הילד ואת עצמיותו.

סיפורים מעין אלה היו ויכולים להיות בכל תקופה, שכן סירוס האשה מיצר הכוח שלה קיים ואפשרי בכל תרבות. ניתן להרחיב את המיתוס גם לסיפורים אישיים שבהם מנשלים ההורים את הבת מכוחה. הכוח אינו נכחד אלא יורד למחתרת ופועל במסתרים לטוב ובעיקר לרע.  במיתוס זה הכוח שסורס ממשיך לחיות דרך עץ השקדים הפורה המאפשר את לידת הילד למרות הסירוס. סיבילה, המסמלת את האשה המסורסת הפגועה, מחפשת מוצא ופיצוי בהמשך החיים. החיבור המחודש לאהבה המחייה את המרכיב הפגוע ואת האפשרות לרפאו בנפשה של האשה דרך ילדיה, דרך הפיכתה לאם, מעלה את אפשרויות הפיצוי על חוסר האהבה ואובדן כוחה. לכאורה, בגלל הסירוס, נראה כי אפשרות הפיצוי על אבדן הפאליות שלה תהיה גדולה יותר בלידת בנים זכרים, אך ניתן בקלות להרחיבה גם ללידת בנות. ההפיכה לאם, מעשה הלידה, השליטה בילד ויצירת ההגמוניה החדשה הן המעלות מחדש את האפשרות להרגשת  כוחה של האם הצעירה. האהבה החזקה שתחוש האם תסתיר את החסר באהבה אך גם אהבת הכוח והשליטה המחפשת מוצא.

הסיפור זורה אור על צד אפל מרכזי המוסתר מאחורי העוצמה האמהית – חיפוש אהבה וכוח שמקבלת האשה דרך ההגמוניה החדשה של אמהותה. הכוח והשליטה היוצאים לאור עם הפיכת האשה לאם הם בתוך ההגמוניה האמהית שלה, באהבתה כלפי ילדיה או ביחסיה עם בעלה, הן כלפי העולם החיצוני, כי אם המולידה צאצאים יפים היתה מאז ומתמיד בעלת מעמד מיוחד.

במיתוס של האמהות העבריות, שרה אמנו קיבלה כוח ומעמד לאחר שילדה את יצחק והיא אף  מגרשת את הגר. רבקה משטה ביצחק בעזרת יעקב. לאה מקבלת את כוחה מפוריותה מול רחל הזוכה באהבה.

הילד הגדל בסביבה אמהית, שבה הצורך בכוח מלווה באופן בולט את התנהגות האם, עלול להסתיר את כוחו מאימו משום שהוא מפחד מפניה., אך ייתכן שיבטל כליל את כוחו ואת עצמיותו למען אהבת אמו. מאחר שהוא חש שאמו אומללה כאשר הוא נוטש אותה וחי את חייו, הוא מעדיף לוותר עליהם למענה. הוא מעדיף להיות חלש אך כביכול אהוב.  "סיבילה, סיבילה, אני חוזר אלייך", זועק אטיס ומסרס את עצמו, מוותר על כוחו למען הקשר עם אמו ,המוות כאן הוא כמעין חזרה אל האם . הוא לא יוכל לעולם להיות הילד התמיר, הגא בכוחו ויודע לקחת את מקומו. הוא יחפש אהבה דרך החלשה עצמית וריצוי. ויתור על הכוח למען האם, למען קבלה של אהבה, נובע מחסר באמהות תקינה האוהבת ומקבלת את הילד, הנותנת לו לתפוס את מקומו, לבטא את רצונו ולממש את כוחו.

מירנה (היפה והבוכייה), אמו של אדוניס המאהב הגדול

המיתוס היווני הזה עוסק ביופי ובאהבה ביחסי אם–ילד, יופי היכול להיות קללה או ברכה, מוות או חיים, ביחסים האלה. מיתוס זה, המספר את סיפורו של אדוניס בנה של מירנה ושל עץ המור, הוא בעל השפעות מסוריה, קפריסין או אסיה הקטנה. כאן מוצג פן נוסף, מוסתר, של האהבה האמהית, והוא מילוי החסר בארוס והאהבה שניתן לינוק מן האחר היפה כדי לקבל חיים. מיתוס זה מלמד על כוח החיים שאם פגועה, חלשה וקורבנית יכולה לשאוב מאהבת בנה, ומראה כיצד פיתוי וניצול נהפכים למוות בצד החיים.

[בסיפור מירה Myrrha בדומה למור Myrrh או סמירנה]

מירנה היפהפייה היתה בת מלך טיסTeias)) מלבנון, ויש האומרים בתו של קיניאראיס מייסד פאפוס אשר בקפריסין. כל רואיה של מירנה, שהיתה בעלת יופי שמימי ושער מדהים, קינאו בה. אביה המלך היה גאה בה עד מאוד ואפילו התפאר כי שערה יפה יותר מזה של אפרודיטה.. אלת היופי והאהבה אפרודיטה, אשר דאגה שבנות אנוש לא יעלו ביופיין על זה של האלות, והענישה נשים שלקו בגאוות יתר (היבריס) בגלל יופיין, החליטה להעניש את מירנה ואת אביה המלך בעונש קשה במיוחד: הבת תתאהב באביה ותממש אהבה זו בגנבה. מירנה אכן נמשכה לאביה, השקתה אותו יין ומדי לילה, במשך כ- שנים עשר לילות, נכנסה למיטתו. האב ששכב אתה בכל הלילות הללו, כביכול ללא מודעות, יום אחדגילה כי ביתו הרתה וכי הוא גם האב וגם הסב של הילד  [[בלילה השלושה עשר?]], . בכעס ובהטחת האשמות גירש המלך את בתו האומללה מן הבית. מירנה היפהפייה שוטטה לבדה בעולם ובדיכאונה רצתה לשים קץ לחייה. אולם אפרודיטה, שהענישה אותה על גאוותה, הופיעה ברגע הקריטי הזה והפכה את מירנה לעץ המור ברגע הלידה. מגזעו של העץ הריחני והמיוחד הזה נולד תינוק יפהפה – אדוניס (אדון).

מיד עם לידתו אימצה אפרודיטה את התינוק היפהפה בחום ובתשוקה רבה. מאחר שהיתה עסוקה נאלצה למצוא לו מדי פעם אם מחליפה. האלה שקיבלה למשמרת את התינוק היתה פרספוני מלכת השאול. מיד לאחר שראתה פרספוני את יופיו של התינוק, התאהבה בו גם היא ורצתה אותו לעצמה. האלות רבו על התינוק היפה ופנו (כבמשפט שלמה) אל זאוס אבי האלים. שלא כשלמה המלך, זאוס החליט כי על האמהות לחלוק בתינוק היפה לפי תקופות השנה עד שיגדל ואז יוכל לקבל שליש מהשנה בעבור עצמו בלבד. נער החמודות, הנעשה עלם יפהפה, טופח על ידי אפרודיטה שהפכה  אותו לבן לווייתה ואהובה. לאחר שגדל ויתר הנער-המאהב על השליש שהיה מיועד לו עצמו. הוא מובל להיות שני שלישים של האם האלה החושנית אפרודיטה. אולם בלבה של פרספוני מלכת השאול התעוררה הקנאה והיא התעקשה שהנער שייך גם לממלכת המוות. היא עוררה קנאה בלבו של ארס, אל המלחמה ובן זוגה של אפרודיטה, וזה  בזעמו שלח חזיר בר שהרג את אדוניס. מדמו של אדוניס פרחו כלניות. אדוניס ירד לשאול אך על פי בקשת אפרודיטה הוא חזר כל חצי שנה בבוא האביב ועזר בפריחה. לקראת החורף הוא ירד שוב לשאול וחוזר חלילה. אדוניס נהפך לאל הנשים, אשר בפולחניו השתמשו בבושם של עץ המור, המסמל את מירנה אמו. בטקסי העבודה לאדוניס היו הנשים מקריבות את שערותיהן ובבואן למקדשיו היו מביאות, כמנחה לאל גינות קטנות המסמלת את נשיותן (Kerenyi 1951, 75–76; Graves 1955, 75 ).

אדוניס בדומה לאטיס נולד גם הוא בצל הטרגדיה של אמו, הקשורה לארוס ולגילוי עריות במשפחה. הסיפור מספר לנו על יופי, על אהבה ועל ארוס שנהפכו לבעייתיים בחייה של האשה. יחסי משפחה נהפכו ליחסים ארוטיים ונגמרו בהתעללות, גירוש וניתוק. גם בפירושו של מיתוס זה נתייחס לכל הנשים בסיפור, מירנה אפרודיטה, פרספוני ועץ המור, כהיבטים של האם. מירנה האם האישית הנמצאת ברקע המצוקה העץ כנותן  חיים, האלות המגדלות אותו אך מאוהבות בו וניזונות ממנו כמסמלות את האהבה האימהית הדו-קוטבית האירוס והיופי מול היופי והמוות בחייו של הנער

מירנה, שהרתה מאביה, מסתובבת בעולם כסוטה, חסרת אהבה וחסרת רצון לחיות עד הלידה. בשעת הלידה היא נהפכת לעץ, אך תינוקה ניצל ונולד מן העץ. לידת טבע כמעט לא אנושית. אמנם רגש של התפעלות קיים בכל קשר אם–תינוק בשלבים התחלתיים, אך במקרה זה האם נשארת בעבור בנה כייצוג אלוהי בעל כוחות-על, ארוטיים ורוויי תשוקה. היא מרגישה את התינוק כאל ארוס המציל אותה ממשאלות המוות שלה. התינוק היפה מצית באם האומללה והדיכאונית את יצר האהבה והתשוקה המחודשת לחיים. בכוח יופיו, חיוניותו והתקווה אשר בחובו התינוק מעורר באמו, בד בבד עם רגשות האימהיות, את יצר האהבה ואת הארוס: האם מאוהבת בתינוקה.

תינוק קטן ויפה מעורר רגשות ויצרים עזים, והפן האפשרי והחבוי יכול להיות פיתויה של האם, כאשר הארוטיזציה משמשת פיצוי מרכזי בחייה. תמונת האם המפתה, הזקוקה לחיים ארוטיים דרך ילדה, נראית מקרה חריג, אך אם נרחיב את מושג הארוס לדחף החיים בכלל, יקבל פן זה משנה משמעות. דמות התינוק כמחייה, כנותן אהבה ופותח את האהבה בלבה של האם, הוא מובן מאליו, אך אם צרכיה של האם לאהבה גדולים מנשוא אם בגלל יחסיה בעבר אם בגלל יחסיה עם בעלה, יקבל תינוקה החדש משנה חשיבות באשר ליכולתו לפיצוי ומילוי החסר.

תינוק או ילד החי את חיי אהבתו למען האם הוא כמו אדוניס המוותר על חייו למען האם האלה. הוא מקריב את עצמו, את האירוס שלו ואת החיוניות שלו למען אמו. מאחורי האם המטפחת, הדואגת והעוטפת נכנס הפיתוי והצורך העצום של האם לאהבה. האמהות במקרה זה היא חלקית וחסרה,כי היא מוכתבת ברובה על ידי צורך ארוטי לו היא זקוקה. הנער מוותר עוד ויותר על עצמו כי הוא מקווה לזכות באהבה אמיתית.

לא ארחיב במאמר זה על התוצאות הקטסטרופליות של יחס זה ואסתפק בציין מספר נקודות. ראשית, קיימת האדרה וסגידה מסוכנת ליופי ולאירוס דווקא במקום בו נחוצה אמהות על כל מרכיביה. שנית, המיתוס מציג את הפיצול הקיים בין האירוס והמוות (התנתוס), ששניהם קיימים באמהות שכזו. הפיתוי והניצול של הילד, של יופיו ושל אנרגיית החיים שלו, גורמים לתחושת מוות. גם האם וגם הבן אדוניס נעים ונדים בין חיים ובין מוות. האם מנסה לשאוב את התיקון של חייה, להתגבר על המוות אשר בתוכה דרך הבן או הבת שלא יכולים להביא עבורה את התיקון, והבן או הבת מנסים לוותר על עצמם למען התיקון שאינו יכול להיעשות בעזרת אמם. בסופו של דבר הבן או הבת נשארים עם חלל גדול והם אינם מסוגלים לחיות את חייהם. אין באפשרותם להשתמש באירוס שלהם עבור עצמם וסיפוקם. גם אם ייצרו מערכות יחסים יהיה זה עבור האחר אותו עובדים עבור האהבה ההורית שחסרה להם.בנים מסוג זה יכולים להפוך לדון-ז'ואן המחפשים את הפיתוי הריגוש היכולת לכבוש, להוציא את האהבה מן האחר  אך תמיד יחושו את הניצול. הטרגיות היא היכולת לשרת, לעורר, לפתות את האחר אך עם זאת אי-היכולת להיות מסופק באהבה.

המיתוס השלישי עוסק בפן הנרקיסיסטי של האמהות, פן אפל הקיים מאז ומעולם ביחסים שבין אם לילד.

ליריופה  (בעלת פני החבצלת) אמו של נרקיס

זהו מיתוס על בן שגדל לאם המשתמשת בילדיה כשיקוף לתדמיתה ולערך העצמי שלה. ביחסי האהבה שבמיתוס זה נראה בעיקר את הניתוק הרגשי, החרדה של האם מלאבד את ילדה ההסתגרות של הילד בפני אימו והשבירות של הקשר.זהו קשר שנועד מלכתחילה לכישלון עקב היעדר היכולה האמיתית לאהוב את הזולת .

ליריופה  היתה נימפה יפהפייה שהכול חשקו בה. אל הנהר כפיסוס אנס אותה באכזריות בשעה שרחצה במימיו. מאונס אכזרי זה, מן המפגש האלים הזה בין הגברי לנשי נולד התינוק נרקיס (מאובן בחושים) שכל נימפות הנהר אהבוהו והיה בעבור אמו פיצוי על הפגיעה בה. הוא גדל בינות לנימפות והיה מקור של גאווה האם ושל קנאה לאחרים.

האם ליריופה חרדה מאוד לגורל בנה המיוחד והלכה להיוועץ בנביא כדי לשלוט טוב יותר בגורלו. הנביא תרזיאס חזה את עתידו של הנער ואמר כי נרקיס יחיה כל עוד לא יידע את עצמו, כי ברגע שיידע – ימות. אמו של נרקיס לא הבינה את פשר הנבואה והמשיכה לגדל אותו בגאווה גדולה. במהלך התפתחותו התרחק נרקיס מאמו, התנתק ונעשה לעלם קר ומנוכר. אף על פי שבנות ובנים כאחד רצו את קרבתו, הוא הכריז בקול כי הוא מוכן למות ולא לתת לאיש שליטה עליו או על רגשותיו, ולכן גם לא יתאהב באיש. הנימפה אקו (הד), שהתאהבה בו נואשות, לא ויתרה על אהבתו. אקו, אשר נענשה והיתה מסוגלת לחזור על דברי האחרים, היא שהדהדה אחריו כהמשך לאמו. נרקיס לא נענה לאקו, גרם לה מצוקה רבה, ומרוב תסכול ובכי היא נהפכה לנציב מלח ורק קולה נשמע בטבע.

גם בנים אהבו את נרקיס. מסופר כי נער מאוכזב וכועס קילל אותו וביקש שיכאב את כאב האהבה הבלתי אפשרית. אלת הנקמה נמסיס נענתה לקללת הנער ודאגה שנרקיס אכן יסבול סבל כזה. בהיות נרקיס לבדו ליד ברכת מים צלולים ובתוליים בקרחת יער, ראה את בה את בבואתו.  הוא התאהב בבבואתו ללא מודעות כי מדובר בהשקפות שלו עצמו במימי הברכה. נרקיס המאוהב בנער המשתקף מן המים זיהה בהדרגה כי העלם היפהפה זה הוא עצמו. אהבה נכזבת זו ערערה את נפשו והוא נעשה כפייתי ביחס לבבואתו והתמכר עד כלות לעיסוק בעצמו. נפשו התייסרה, הוא הפסיק לדאוג לצרכיו עד מוות. בברכת המים, ששימשה בעבורו מראה, צמח פרח הנרקיס אשר ניתן לראותו כמסמל את נשמתו.

אוסקר ויילד כותב על נרקיס בשירו "התלמיד" "The disciple":

כאשר מת נרקיס הפכה ברֵכת תענוגותיו את מימיה ממים מתוקים לדמעות מלח, והאוריאדות באו בבכיה מן היערות לשיר לברֵכה ולנחמה. כאשר ראו כי הברכה הפכה את מימיה ממים מתוקים לדמעות של מלח, התירו את התלתלים הירוקים של שערותיהן, קראו אל הברכה ואמרו:

"אין אנו תמהות שאת מתאבלת בצורה זו על נרקיס, כי הוא הרי היה כה יפה".
"האם נרקיס היה יפה?" שאלה הברכה.
"וכי מי יודע טוב יותר ממך?" ענו לה האוריאדות. "הוא היה תמיד עובר על פנינו, אך מבקש היה תמיד רק אותך: היה שוכב על גדותייך ומביט בך, ובראי מימייך היה רואה את יופיו שלו". והברכה ענתה להן: "אבל אני אהבתי את נרקיס כי כאשר שכב על גדותיי והיה מסתכל בי, הייתי רואה בראי עיניו את יופיי שלי"

(Wilde, Essays and Lectures 1879)

אוסקר ויילד היטיב להבין את מצבה הבלתי מובן של הברֵכה כמסמלת אם שהילדים משקפים בעבורה את עצמה. אפילו את יופיים אין היא רואה, ועל כן האבל שלה הוא לא על אובדן הבן אלא על האפשרות לראות את יופייה שלה. האם הנרקיסיסטית תלויה בילדיה כדי להרגיש את ערכה וחשיבותה. היא אשה כה פגועה עד שכל העולם סביבה חייב להזין את ערכה, להאדיר את יופייה, לעורר בה הרגשה תמידית שהיא אשה צעירה ומוצלחת.

ליריופה בעלת פני החבצלת, אמו של נרקיס, נפגעה באכזריות על ידי אל הנהר והיא חרדה מאוד לגורל ילדה. היא פוחדת לאבד אותו כאובייקט המספק לה את ערכה. התינוק היפה עורר בה את האפשרות לתקן ולרפא את הפגיעה שחוותה, את הפצע שלה. מכיוון שהיא משתמשת בבנה כאובייקט לשיקוף עצמה וחרדה כל כך לאבדו, הוא בורח מפניה, מסתגר בתוך עצמו, ורגשותיו נעשים כהים כדי שלא להרגיש את העדר עצמיותו. אבל הסתגרותו של נרקיס אינה פותרת את הבעיה שלו כי הוא ממשיך לחפש את עיניה המתבוננות של האם, את המראה המשקפת, כדברי קוהוט Kohut 1971,p27. מעניין לראות כי בסיפורוו של נרקיס בשונה מאילו של אטיס ואדוניס, לא שולטות שתי אמהות גם זו האישית גם אם גדולה ארכיטיפית . בסיפורו של אטיס נפגשנו גם בננה האם האישית וגם בסיבילה הדמות הארכיטיפית  ובסיפורו של אדוניס קיימות גם מירנה וגם אפרודיטה ולצידה פרספוני . מדוע אם כן לנרקיס רק אם אחת?. וכאן אנו מגיעים אולי לטרגדיה של נרקיס אשר הסתגרותו מנתקת אותו מן העולם הארכיטיפי ותלותו הינה בעיקר ראשית, בקבלה מן העולם החיצון . הנשים בחייו של נרקיס, דמות האם והנימפה אקו (ההד), וגם הברכה שבבואתו נשקפת בה, הן כאמהות הרוצות ילד אך אינן מספקות את צרכיו. הן משולות לאמהות חסרות גוף. מאחורי המראה שלהן לא נמצאת כל הכלה, כל הזנה, כל נוכחות אמיתית. אמו אמנם יפה אך יופייה הוא מעין מסכה נהדרת של אשה פגועה ונרקיסיסטית. גם אקו, המהדהדת באופן ריק וחסר רגשות את_מילותיו או בבואתו של נרקיס ,  אינה משמשת לו זולת-עצמי אמיתי. לדברי נתן שוורץ-סלנט, קולה של אקו מאופיין כקול ללא גוף, כאם מנוכרת, ולכן קולה אינו משמעותי (Schwartz-Salant 1982, 84). גם ברכת המים היא מראה המשאירה אותו לגמרי לבד עם עצמו. מדובר בשלושה פנים נסתרים של האם הרואים בילד את עצמן הולכן אהבתן אנוכית, חזקה ככל שתהיה היא,משאיריםה אותו הילד רעב לאהבה. הטרגדיה של נרקיס, ושל כל ילד כמוהו, היא כפולה. כי ילד המנסה לספק את האם בצורה נרקיסיסטית נעשה כלי בעבור צרכיה. אך גם הוא כמוה, בגלל הסתגרותו הרגשית, לא יוכל להראות לה חום ואהבה אמיתיים. הוא לא יחשוף את העצמי האמיתי שלו לפניה. בסופו של דבר, התסכול הוא הדדי:  הבן מגלה שהאם משתמשת בו לצרכיה, והאם, שאינה חשה אותו, אינה מקבלת את אהבתו וחוזרת באופן כפייתי, ללא מודעות, על פגיעה קודמת שחוותה.

כאשר לאם הנרקיסיסטית תחושה חזקה של קיפוח, פן אפל זה יכול לגרום לה לפתח תחושות עוינות קשות ונקמניות. תחושת הבגידה והזעם הנרקיסיסטי של האם במצבים אלה יכול להיות עצום, והיא יכולה להתאכזר לילדה בצורה קטלנית באותה מידה שבה כביכול אהבה אותו. היא עלולה להחרים ולנטוש אותו נטישות מחסלות ביותר. חמורה ביותר תגובתה ברגע שהילד נפרד ממנה. ברגע שכל תכונותיו הטובות אינן עוד שלה, הן נהפכות לשנואות. עקב הנפרדות ואובדן הסיפוק היא מקנאה בילדה, ובמצבים קיצוניים אף מנסה לפגוע בתכונות אשר בעבר היו נשגבות בעיניה. הילד הנפרד, שנטש אותה, נעשה אויב, בדומה לבעל נוטש.

הקושי המרכזי המאפיין את הצד האפל הנרקיסיסטי של האמהות הוא בכך שמדובר בפצע שקשה מאוד לרפא. אם נרקיסיסטית, מעצם פגיעותה, אינה יכולה לשמוע כל סוג של ביקורת על אמהותה ועל כן תמשיך להיפגע מילדיה ולפגוע בהם.

האם הגדולה ויחסי מטפל מטופל

רצוני להרחיב את נושא האמהות וצדה האפל לכל המצבים שבהם דימוי האם ובעיקר יחסי אם–ילד הם המוטיב המוביל ביחסים. יחסים אשר בהם האהבה ההורית ובעיקר האימהית זו שבה ההכלה האמפטיה הגידול הטיפוח הם מרכזיים . ביחסי אהבה מסוג זה   הפן הנרקיסיסטי האפל עלול לגרום נזקים רבים. הפנים השונות שהצגנו עלולים להופיע  בכל מערכת יחסים דמוי-הורית אשר בה קיימים בה חוסר שוויון בסיסי בין שני צדדים, וצד אחד אחראי על התפתחותו של האחר.

מערכות יחסים שבהם הילד, המטופל או המודרך אמורים לגדול, להגיע לעצמאות וללכת לדרכםו האישית או המקצועית עלולה לסבול מסיבוכים נרקיסיסטיים למיניהם יהיה זה סביב נושאים של כוח, של נעורים אהבה ויופי,  או סביב האדרת האני של המטפל  . למטפל, למדריך, למורה או לאב הרוחני מטרה מוצהרת להביא את "הילד" למקום חדש של התפתחות, ברור כי יחסים אילו מלווים ברגש האהבה,אך במערכת רגשית כזאת יכולים בנקל להתעורר  האלמנטים המוסתרים שעסקנו בהם. ביחס לילד, למטופל או למודרך, שכלפיהם נוצר קשר עמוק וחיבור חזק, יכולות אותן דמויות-סמכות להיות עסוקות בעצמן ולהשתמש בצד האחר לתיקון או פיצוי וכשיקוף של ערכן.

כל המטפלים הנותנים למערכת היחסים עם המטופל שלהם ערך טיפולי, נתונים במידה זו או אחרת להשפעתו של מוטיב האם הגדולה. שלושת הפנים האפלים שהמאמר עוסק בהם יכולים להיות בעלי משמעות בעבורם. הפן האפל של סיבילה, דמות האם עם הגרזן, עוסק בכוח ובכוחנות, המסתתרים מאחורי הנתינה האמהית. גוגנביל-קרייג (Gugenbuhl-Craig 1978) מראה כי אחד מצדדיו האפלים יותר של מקצוע העזרה והטיפול הנפשי הוא הכוח. הוא טוען כי מאחורי הנתינה הגדולה יכול לעתים להסתתר צורך עצום ומופרז בכוח ובשליטה, ועלינו להיות ערים לכך. לעתים קרובות חסרה למטפלים זירה מחוץ לחדר הטיפול שם ירגישו את עצמם בעלי כוח, כפי שקורה לאם שכל מהותה וכל כוחה הם בבית. כמו אם, שהזירה היחידה שלה היא האמהות ויחסיה עם הילדים, גם המטפל האוהב ביותר את מטופליו יכול ליפול לאותה מלכודת של הפעלת הכוח ואפילו כוחנות ביחסיו עם המטופלים או המודרכים. כמו אותה אם, המשוכנעת שהיא עושה הכול למען ילדיה, גם המטפל יכול למצוא עצמו שולט ללא מְצרים במטופלים שלו. כמו אטיס, המסרס את עצמו למען האם הגדולה, גם המטופל, המודרך או התלמיד יכולים להסתיר את רצונם ואת כוחם, לוותר עליהם או להקריבם מתוך פחד מהמטפל או למען אהבתו. הוויתור יכול להיות מתוך פחד של אובדן האהבה וגם כביטוי של טרור המתנהל בטיפול, ולפעמים אפילו בגלל שניהם גם יחד.

גם הפן של שאיבת חיים וארוס, כמו בסיפור של מירנה ואדוניס, יכול לחיות כצל מוסתר מעיניהם של המטפל והמטופל. מאחורי האהבה בצל יכול להסתתר צורך בכוח העלול להביא לניצול  המטופלת הצעירה והיפה, המטופל היצירתי והמוכשר, או התלמיד האנרגטי ושופע חיים, המביאים חיים ליחסים הדיאדיים, יכולים להביאם ליפול באותה מלכודת של האם הנותנת אך למעשה לוקחת לעצמה את מה שחסר לה. האהבה והארוס יכולים להיות חיוביים לקשר, כאשר הם מביאים ליצירתיות, לסקרנות ולחיבור מעשיר. לעומת זאת, הם גם יכולים להיות מוסתרים מן העין ולהביא לניצול, לשימוש לרעה ולקיבעון. האנרגיה הארוטית הפועלת בהסתר, מאחורי הקלעים וללא מודעות, יכולה להוביל ליחסי מין בסיטואציה הטיפולית, והנזק דומה לזה שביחסי מין בין הורים לילדים. אם כמו דמותה של מירנה, אמו של אדוניס, אשר היא עצמה היתה קורבן לגילוי עריות, יכולה להעביר לבנה את מצוקתה. היא גם יכולה להימנע ממגע גופני עם הילד ומבילויי אהבה גלויה ולשחזר היחסים של התעללות שחוותה עם הוריה. מטפל /מטפלת  החווה אינטנסיביות אינטימית קרובה כל כך, המעלה ומעוררת ארוס חזק, יכול/ה ללא מודעות לשכנע את עצמו/ה כי התנהגות מינית יכולה להיות טובה בעבור המטופל/ת הקשור/ה אליו כל כך.

הפן של הסיפוק וההזנה הנרקיסטיים של המטפל על ידי המטופל יכול גם הוא להתפתח במסתרי הטיפול. זהו אותו מטופל מוצלח ,או הטיפול המוצלח , זהו המטופל הטופח על גבי האגו של המטפל,זה המוסיף לו מוניטין, זה החש את צרכי המטפל ומספק אותם. או אותו מטופל שהמטפל מוקסם או מוחמא ממנו ולא רואה את סבלו הממשי . זהו אותו מטופל שהמטפל רואה בו את בבואתו שלו או את מוצלחותו שלו. לחילופין זה יכול להיות אותו מטופל שמעלה את הבושה הנרקיסטית במטפל, אותו אחד שהמטפלים אינם יכולים לשאת את כשלונו עליבותו וכד. בכל אותם מקרים המטפל עסוק בבעייתו העצמית הנרקיסטית ואינו רואה את המטופל ,סבלו ואת היותו קרבן נרקיסטי של אימו או אביו .

הפן האפל של האמהות עלול להתעורר בכל המצבים שקיימת בהם קרבה אינטימית ואינטנסיבית, או השתתפות מיסטית (participation-mystique), על פי ניסוחו של יונג. מושג זה, בדומה להזדהות השלכתית, מבטא מצב שבו אדם מתחבר לאובייקט אחר בקשר מיסטי חסר גבולות. כאשר נוצר קשר קרוב והגבולות נעשים שבירים, הנפרדות עלולה להיטשטש והצד האפל של האמהות יכול בנקל לחדור. כאשר חוויית הסירוס של האם נמצאת בצל,  והאומללות של חייה והשתוקקותה לאהבה מציפות אותה, היא נמצאת בסכנה. כאשר יחסיה עם סביבתה ובמיוחד עם בעלה אינם מספקים, היא תחפש את חיוניותה בקשר עם ילדיה.

במיתוסים של יחסי אמהות ובנים שתוארו היו חייה של האם אומללים. תמיד ניתן היה לזהות את סבלה ולהבין את הצורך שלה בפיצוי. אגדיסטיס-סיבילה  סבלה מן האלים, האבות,  בגלל כוחה ועוצמתה הבלתי מרוסנים ; מירנה-סמירנה   סבלה בקשר עם אביה וגאוותו  מפאת יופייה;  וליריופה סבלה מאונס אכזרי של אל הנהר בו רחצה. בסיפוריה של האם הסובלת בולטים היעדרותה של דמות האם הקשורה עימה ומגנה עליה בחייה .כמו כן בולטים הקשרים האינססטואוזים או הכוחניים עם דמות האב . מניתוח המיתוסים ראינו כי הצל האישי בלא מודע של האדם, שם גם הפגיעות והטראומות הלא מעובדות, הוא הפתח והפרוזדור שדרכו יכולים לחדור המניעים הנסתרים המחפשים פיצוי דרך אהבת אם. הן על פי המיתוסים הן על פי ניסיון החיים אנו יודעים כי האלמנטים האלה יקבלו משנה עוצמה ויחבלו בעצמיותו של הילד, כאשר בן הזוג, אבי הילדים, הוא דמות שלילית או אינו קיים, אינו משמעותי או כאשר הוא עצמו תלוי עדיין בדמות האם שלו ואינו יכול לאזן את צרכיה של האם. וכמובן כאשר הקשרים עימו קשים, חסרים או אינם מספקים ..

ביבליוגרפיה

 

מילר, אליס, 1992. הדרמה של הילד המחונן והחיפוש אחר העצמי האמיתי, תל-אביב: דביר.

Bachofen, J. J., 1948. Gesamelte Werke, 1,3: Das Mutterecht, Stuttgart: Krais and Hoffman.

Graves, Robert, 1955. The Greek Myths, 1, Harmondworth: Penguin.

Gugenbuhl-Craig, Adolf, 1978. Power in the Helping Professions (Classics in Archetypal Pshchology 2), trans. from the German by Myron Grubitz, Zurich: Spring Publications.

Humbert, Elie G., 1984. C. G. Jung: The Fundamentals of Theory and Practice, Wilmette, Ill.: Chiron.

Jacoby, Mario, 1990.  Individuation and Narcissism: The Psychology of Self in Jung and Kohut, London: Routledge. 16-29 להוציא

Jung, C. G., The Ego and the Collective Unconscious  _The Collected Works (Bollingen Series),  4, par. 728 trans. by R.F.C Hull,  Princeton,1953.

Kerenyi, Carl, 1951.  The Gods of the Greeks,  trans. from the German by Norman Cameron, London: Thames and Hudson.

Klein, Melanie, 1946. "Notes on Some Schizoid Mechanisms", International Journal of Psycho-Analysis 27(3): [[pp. 99–110]]

Kohut, Heinz, 1971 Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disordera (The Psychoanalytic Study of the Child, Monograph 4), New York: International Universities Press.

—1972.The search for the self ,vol 2,New York,International University Press, 1978

—, 1977. The Restoration of the Self, New York: International Universities Press.

Neumann, Erich, 1954. The Origin and History of Consciousness, forword by C. G. Jung,  trans.  from the German by R. F. C. Hull, London: Routledge and Kegan Paul.

—, 1963. The Great Mother, New York: Bullingen Foundation.

Schwartz-Salant, Nathan, 1982. Narcissism and Character Transformation: The Psychology of Narcissistic Character Disorders, Toronto: Inner City Books.

Vinge Louise,The Narcissus Theme in Western Literature up to the Early Nineteenth Century,Trns. R.Dewsnap, Gleerups,1967

Winnicot, D. W., 1956, , “Primary Maternal Preoccupation,” in,  Winnicot D. W., 1992. Through Pediatrics to Psycho-Analysis, _ London ,Karnac Books, pp. 300–305.

Wilde, Oscar, 1879. "The Disciple,"  "Essays and lectures" Ch. 2, Poems in prose Publisher: Methuen (1909)
ASIN: B000MAM4SE