פרשת כי תישא עוסקת בבניית הציר שבין העם ואלוהיו בין אלוהים ואדם, בקרע ובפיצול, בניסיונות האיחוד עד כריתת ברית שהיא איחוי וחיבור ביניהם. חיבור בין אלוהים ואדם ובציר האישי שלנו, של כל אחד בקשר שבין אגו האני כמרכז תודעה לעצמי הגבוהה והכולל-ציר אני עצמי. בקשר שבין הניצחי והבר-חלוף.
יונג: "כל דבר שיש לו עניין עם דת, כל דבר שהוא דת או שיש לו הצהרה כזו נוגע כל כך בנפש האנושית שהפסיכולוגיה היא האחרונה שיכולה להתעלם ממנו" Cw11 psych. & Religion
מעמד הר סיני
כפסיכולוג, ענייני העיקרי בפירוש פרשת השבוע, הוא הערך הנפשי המוסף שיש לסיפור ההתפתחות הזה של העם ושל האדם במעמד הר סיני. אני, כמעוניין בתופעות הנפשיות גם של הנפש האישית וגם של זו הקולקטיבית, אקח כל מיתוס כל סיפור וכל אלמנט שנפש האדם יצרה או כל דבר שמביא ליצירה ובריאה של הנפש כדבר חשוב ומעניין. לצורך העניין שלנו במאמר, המיתוסים, כמו זה של יציאת מצריים והמסע במדבר, (שיש שיטענו שאינו מיתוס) הם הסיפורים על בריאת העולם, בריאת האלים, יצירת האדם הקשר של האדם עם אלוהיו, התהוות העם, התפתחות התודעה והתרבות האנושית, אך במקביל הם נותנים גם ביטוי ארכיטיפי להתפתחות של האדם ונפשו.
אנני תיאולוג או איש דת או עוסק בהמצאות האל ולמרות שאני מגיב כאדם שיש לו זיקה רליגיוזית ואני כותב ראשית כל כאיש מטפל ומתבונן, כחוקר את הנפש על תופעותיה וכמובן את הציר אלוהים -אדם על כל גילוייו בנפשנו ובהתנהגות של האדם, כחוקר את הצד הרוחני של האדם את התגובה לסמלים, טכסים ושילוב של חומר ורוח בחוויה הסמלית שלנו. מכיוון שיהודי אנוכי, חשוב לי גם לתת מקום לדברים בקונטקסט של העם, האמונה והארץ בה אני חי ואליה אני שייך.
אומר יונג: "בענייני דת ידוע שאין אנו יכולים להבין עד שלא חווינו זאת באופן פנימי "cw12 psychology and alchemy
ועוד הוא אומר: "הרעיון של אלוהים הוא פונקציה פסיכולוגית בעלת טבע בלתי רציונאלי שאננה קשורה כלל עם עובדת הימצאו של האל. האינטלקט האנושי אינו יכול לענות על שאלה כזו ובטח לא לתת הוכחות על כך. יותר מכך, הוכחה כזו רק מיותרת כיון שהרעיון על כוח עליון מוצג בכל מקום מודע או לא מודע כי זהו ארכיטיפ שבנפש."cw7, Two essays
ההתרחשות המתוארת בפרשת כי תישא, העוסקת בעיקר בציר אלוהים-אדם, ועם-אדם, הציר הקולקטיבי והציר האישי, תקבל במאמר זה התייחסות פסיכולוגית ופירוש לאור התפישה, התיאוריה והגישה הארכיטיפית של יונג. כמובן שניתן לראות את העם המתפתח ואמונתו, החל מהאספסוף הילדותי ועד היווצרות של עם ואדם. ואם נתבונן על כך בציר האישי תהיה הגישה לדימוי האל בפנימיות, ליציאת מצריים, למסע במדבר ולבניית עם-אדם ואמונותיו, לבניית האדם השלם, העושה במשך חייו מסע נפשי ורוחני במקביל לחיים הקונקרטיים שלו.
כמו שהאדם נבנה ובונה את עצמו, עוזב את אימו ואביו ויוצא למסע החיים הקונקרטי הארצי, למרות געגועיו, כך גם נפשו נפרדת, אישיותו מתחזקת מקבלת צורה עוברת את המסע. מסע הים או המדבר הלילי עם המשברים בדרך. מסע של נפש ורוח המתפתח אל כוון הארץ המובטחת למרות הגעגוע לשוב לאחור. ולאור הגישה הארכיטיפית גם לתת לשילוב האולטימטיבי של רוח וחומר הקיים בחוויית הסמל כמאחד ניגודים.
סיפור יציאת מצריים הוא מצד אחד סיפור של השתחררות מכל דבר שנפשנו רוצה להשתחרר בשלב זה או אחר במעגל ההתפתחות. יציאה מן האם הגדולה שהייתה חיובית והפכה לשלילית כאשר יש צורך להשתחרר ממנה, מצריים. שחרור מעבדות לחירות, משליטת ההכרה ע"י מלך שמסתמן כרע כמענה, לשלב הזה הנוכחי כי אולי פעם היה פרעה טוב, ירדנו אליו חיפשנו אותו. ברמה הנפשית הכוונה להשתחררות מהתסביכים, הפגיעות האמיתיות והמדומיינות, הצל, הרוע. הדבק. הדברים שאנו משתעבדים להם, מתמכרים אליהם. הדברים ששולטים בנו וגורמים לנו להיות עבדים להם.
ומן הצד האחר סיפור היציאה ממצרים הוא סיפור של התחבטות, התחברות, של מציאת הקשר אל האל הדבר הגבוה יותר אשר בנפשנו תוך כדי הליכה במדבר. חיבור מודע יותר לנקודה הגבוהה הבלתי נראית, הפועלת בתוכנו, פעם מעלינו פעם בתחתינו ופעם מחוצה לנו פעם אנו קרובים לה ופעם מנותקים ממנה. פעם נחווית כעל אישית ופעם כ הכי אישית. פעם כתעתוע ופעם כאמת, פעם כשיא החומר פעם כשיא הרוח ופעם כחיבור בין הדברים.
בכל שנה ושנה אנו יכולים לשאול: למה אנו משועבדים מה מחזיק אותנו, למה מכורים, מה עובדים וממה צריך להשתחרר. ומה או מי עוזר לנו.
התהליך של ההשתחררות והיציאה למסעות שמתחברים יחד למסע האינדיבידואציה, הגעה לעצמי, חיבור לעצמי לאנושי לנצחי ועוד, למשמעות ולמבט על לעבר החיים, אינו פשוט.
מאז קטנותנו יש מה/מי שדוחף ומאיץ, יש מה שמוביל ויש את המשהו בתוכנו שאנו חשים בו כמנהיג אותנו, כמתווך בינינו לבין משהו גבוה יותר שאנו בתודעתנו רחוקים ממנו או נדחפים אליו לא תמיד במודע. גם המשה בתוכנו, האב או האם הפנימיים העליונים, המנהיג, הזקן החכם וגם האל הבורא והמוביל קיים בתחילה בחוסר מודעות וחיבור ובדרך כלל משלך פה ושם על גורמים מתווכים כמו דמויות שמשמשים כתחליפים הכרחיים בשלבי חיים שונים. לעיתים תחליפים טובים ולעיתים אלילים העלולים להזיק לנו.
יונג אומר: "הקשר בין הנפש והדימוי או האמונה נמצא בחוויה הפנימית ומתגלה לראשונה כיחסים או כמו התכתבות בין השניים. ולכן כאשר אני אומר כמו פסיכולוג שאלוהים הוא ארכיטיפ, אני מתכוון לתבנית פנימית הטבעה בנפש. שמקבלת מימוש עם משהו אחר." Psych.& Alchemy
יונג חשב שהעצמי הזה בתוכנו מופיע בדימוי האל, האלמנט הגבוה אשר בנפשנו יופיע בצורות שונות בחיינו בפנים או בחוץ תלוי בהתפתחות ובמה שאנו מחפשים עבור אותה תקופת התפתחות. ברמה האישית הדימוי הזה יכול גם להשתנות ולקבל צורות שונות. ובוודאי שברמה הקולקטיבית כפי שמופיע בפרשת כי תישא, משתנה ומתפתח והיחס כלפיו גם הוא עובר גלגולים במהלך ההיסטוריה של בניית העם ובמקרה זה העם היהודי.
כמו הילדות של העם והתהוותו, נחזור חזרה לילדות אשר בו אנו באחדות מירבת עם העצמי הזה כמו אותה אחדות בלתי נפרדת עם האם. בתחילה הכול אחד, הכול כלול ואנו חסרי הפרדה וחסרי תודעה. עד שזה הופך לעבדות. התודעה פועלת כמפרידה כמו הבריאה שהייתה בתחילה הפרדה וסדר. אנו מתחילים להיות עצמנו אך עדיין קטנים, מפוחדים, תלויים נעים ונדים בין ההורים ובין העולם הקורא לנו. דמוי האל אינו מודע אז, אך מהווה חלק מהוויותינו באמונה שאנו מאמינים באם, באב, במשפחה בסביבה.
על פי ראייה זו יש איזה כוח עליון שרואה את השלם ומנסה לגבש או לתת סימן שיש סכנה לגיבוש.,
אומר יונג:"תהיה זו טעות בלתי נסלחת לקחת את התצפיות שלי (על הנפש) כסוג של הוכחה להמצאות אלוהים. תצפיותיי הם הוכחה לדימוי הארכיטיפי של האל וזה כל מה שאנו יכולים להוכיח על אלוהים באופן פסיכולוגי."cw11
יש כוחות עליונים מגדלים ומובילים שמהווים עבורנו כמעין צינורות לכוחות עליונים לצד זה שיש לנו אני שמתחיל לצאת לחיים. והאני הזה מתחיל להבין עם הזמן שהכוחות העליונים שהשליך אותם על אשר סביבו, קיימים גם אצלו. ההורים מיילדים את הילד מהעולם הגדול והארכיטיפי אל העולם האנושי. משה כאב ומנהיג מוביל את העם ומגדל אותו ואת עצמו ועם הזמן המתאים עושה ניסיונות לחבר את העם אל האל: אל האל המרומם המרוחק המפשט, שהוא בלתי נגיש ובלתי נראה הנמצא בגבהים. בתחילה הוא בעיקר אל נורא, צבאי, מעניש. משה, דרך תהליך ארוך ומעניין מאפשר לקשר הזה לדימוי הזה להתפתח. שיהיה אפשרי לא רק לפחד ממנו אלא לחוש אותו גם דרך דברים, להאמין בו להתפלל אליו ולבקש ממנו.
אל שיישאר מצד אחד מפשט ובלתי נראה, אך שאינו כה רחוק, אינו רק מפחיד ונעשה על אף קדושתו הגבוהה במובן מסוים יותר אנושי וקרוב מן הצד האחר. הוא הופך לאל שמדברים אתו ועושים אתו משא ומתן, הוא יכול להיות גם רחמן, גם סולח ויש לו פנים וגב. הוא יכול להיות גם אישי וגם עם פנייה אישית, הוא בעצמו ולא רק מלאך מתווך. ונראה שגם משה כמו אב טוב, צריך למצוא את מנהיגותו הנכונה. הוא אינו יכול להיות מנותק מארציות וזורק אותה על אהרון, משה בשלב זה לא מבין ולא מתייחס לעם ולנטישה שחווה, אלא עסוק רק במשימתו החשובה. כי יש לו עם מאחוריו!
אם נתחיל לחבר את הפרשה המדוברת עם מעמד הר סיני שבתוכה, לפרק חשוב ביותר בתוך המסע הזה נראה כמה דברים:
העם גובש חלקית או נכון יותר התאסף, אספסוף וערב רב, יצא ממצריים ביד חזקה ובזרוע נטויה שלא ברור של מי היא. הוא הולך כמה שנים במדבר מאמין שיש שם מישהו משהו. יש לו את משה כאב ואם שהוא מנהיג מוביל שיש לו גם איזה קשר עם ייצוג גבוה זה שהעם לא מכיר. למעשה העם אולי עדיין מאמין באלילים המצריים! משה מגבש לעם גוף, מן "אני" כזה, : חוקים, משפטים סדר ומסורת ומלבד האני, הגוף של העם היכולת להיות מקובצים, שורדים מובלים ותלויים. יש שם כמעין כוח עליון המכוון מלמעלה והקשר עימו הוא דרך דמות המנהיג. אותו כוח עליון הוא עדיין מסווה, נסתר, צינורי, בלתי מודע בעליל. מאד לא מוחשי.
דימוי האל, שברגע זה הוא מרוחק ובלתי מודע הוא החוק הגבוה, המוסר, האלמנט הרוחני הגבוה, הערכים האידיאות הגבוהות, ואשר בו הרגשות הגבוהים כמו אמפטיה, חמלה ורחמים עדיין לא מעוצבות. גם היחס בין החומרי והרוחני לא מעוצב. גם מהו האישי-פרטי ומהו הקולקטיבי לא ברור וגם הייחודיות ומיוחדות עדין בתהליך של התהוות. גם הארץ המובטחת היא כמעין אידאה, געגוע למשהו רחוק לא מודע, לא מושג המערב בתוכו גם משהו גן עדני ראשוני (געגועים לאם) אך גם משהו חדש, אחר, הבית, המנוחה השלמות, ה" איתקה " מטרת המסע… היעד של סוף המסע. וברמה הנפשית האישית, להגיע לארץ המובטחת היא להיות שלם, להיות במקום שלך, בבית הפנימי שלך בייחודי לך. להיות עצמך.
העם הזה שברמה האישית מייצג כמעין אני, משה הדמות המחברת, הצינור אל. זוהי יכולה להיות לעיתים דמות חיצונית שעליה מושלך הגורו, המתווך הפנימי הזה. דמות שלה עצמה יש קשר ואת העצמה לחבר אותך. הנביא הפנימי, הזקן החכם, האב הגדול, האם הגדולה שנושא עבורך את הבניין ואת התוכנית שלו עד שתתעצב בעצמך ותקבל צורה אנושית עבורך.
ויש נקודה נוספת, הפרק בו עסקינן מתחיל עם עולם החומר: ספירת העם, חפצי ואביזרי המשכן כמו הכיור, הרחצה, וחומרי הטכס הקדוש כמו המשחות, הבשמים הקטורת השולחן הארון והמזבח. על כל אלה מקבל משה את התורה וההנחיות. אך מבחינת העם, הוא מקדים את המאוחר, העם עדיין באלילות, במגיה, בנתינה לקונקרטי את הכוח, כי החיבור בין חומר ורוח, והרובד הסמלי עדיין לא קיים. קיים עדיין פיצול. אך כדי שעולם החומר יקושר אל הרוח ולא יקבל פיצול או קיבעון, התמכרות, היתקעות, יש להפכו עם הזמן למשהו אחר: טכסי, סמלי שמרים אותנו גבוה אל הרוח בניגוד לעגל הזהב והמסכה שנראה כי משאירים אותנו תקועים.
גולת הכותרת של הפרשה ומרכז הדרמה זוהי עלייתו הכפולה ואולי המשולשת של משה להר סיני למקום הגבוה תרתי משמע, לקבל את לוחות הברית. בעלייתו הראשונה ואיחורו אנו נפגשים בחוסר הסבלנות באי היכולת של העם לחכות. בחוסר בשלותם ובתלות הילדותית שלהם במנהיג-ובתגובתם לאב שנטש. בפנייתם לאלוהים זרים וקונקרטיים, לעבודת אלילים, שאינם מייצגים או סימבולים, במקום לעלות גבוה אל האל האמיתי אל האמת המאחדת רוחני וחומרי, שמימי וארצי, אדם אלוהים, עם ואלוהים, חסד ודין ועוד, הם נתקעים בחומר, במסכה, באני בעולם הארצי ובקולקטיבי.
ומן הצד השני של הדרמה, עלייתו של משה, שהוא עדיין די מנותק מן העם והדי אינפלציוני עם החיבור שלו הלא מאוזן לאל, להר סיני לקבל את לוחות הברית וליצור באמת ברית, אך גם האומניפוטנטיות של יצירת חוקים גבוהים ועמוקים מלווה במשא ומתן והשפעה הדדית: אלוהים. אלוהים מיד כאשר נותן לו את הלוחות שנעשו מא' ועד ת' על ידי האל, אומר לו בכעס (פרק ל"ב פסוק ז') "לך רד, כי שיחת עמך אשר הוצאת מארץ מצריים" רד אולי גם מגדולתך כי יש להכיר בפיצול, בנתק של האדם האינפלציוני שמשה עדיין לא יודע אותו.
אלוהים פה מופיע כאל הכועס, המעניש והמשמיד ואומר: ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכילם ועוד מוסיף ואותך אישית אעשה לגוי (כמו את אברהם) (פסוק י'). משה מזועזע ומתחיל לגלות את מידת הרחמים והחמלה על העם-עמו . הוא מבקש ומתחנן בעבורם. הוא מביא טעונים ומזכיר את ההבטחות הקודמות את האהבה הראשונה את האיחוד הראשוני. "וינחם אלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". (י"ד) ה' מושפע ומקשיב. כל אחד מן השניים משפע ומשפיע ונראה בהמשך שהשניים מתמתנים מעלייה לעליה ומשיח לשיח. משה לומד לסנגר על העם לדבר בעדם. להזכיר לאלוהים שיש פה הבטחה, אחריות צורך לקבל את הטוב ואת הרע. אלוהים מתרכך סולח.
אך כדאי לראות קודם את ההמשך … כי משה גם הוא עדיין בפיצול: לאלוהים מתחנן אך על העם זועם. אחרי שהוא יורד, הוא שובר את הלוחות האלוהיים בחימה ,הוא קורא מי לה' אלי, הוא הורג בעזרת הלויים שלושת אלפים איש בבני ישראל, שזה נורא ואיום ומראה לנו את הנקמנות וחרון האף של המנהיג, הוא מעניש אותם באכילת אבק עגל הזהב. הוא מתרחק מן המחנה יוצר לעצמו אוהל מבודד שם פוגש את הענן ומדבר אתו לעיני העם לא רק על ההר. "וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האוהל וקם כל העם" …ואחר כך: "וידבר אלוהים אל משה כאשר ידבר איש אל רעיהו" ..
גם משה מתרכך וגם אלוהים יורד ולפחות משהו ממנו מתגלה גם לעם. יש פה קירוב בין אלוהים לאדם. משה מתרכך, סולח וממשיך לבקש, והפעם לומד כבר מאלוהים על מידת הרחמים.
בקטע הבא בו משה מקבל את הלוחות בפעם השנייה והוא קטע משמעותי ביותר בשני מובנים גם בקשר של האדם עם אלוהים, כלומר, הציר אדם אלוהים וגם בציר של העם ואלוהיו. האל הגבוה והנורא הופך לאל קרוב יותר אנושי יותר ואישי יותר לפנייה.
ההתרככות של משה מתבטאת גם בכך שאומר לאל, אם אינך סולח להם מחה אותי מספרך אשר כתבת. ואלוהים אמנם מעניש במגפה אך מתרצה הוא ישלח מלאך ויעלה אותם לארצם. פנייתו..פנייתו של משה לאלוהים גם עוברת כאן שינוי וריכוך ומשהו יותר אישי בפרק ל"ג פסוקים י"ב י"ג משה אומר: אתה אומר אלי העלה את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עימי ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני (רש"י: ראה תן עיניך וליבך על דבריך) "ועתה אם אמת שמצאתי חן בעיניך אנא אמור לי" מה המשמעות, מה אתה בעצם נותן לי? ואז אלוהים מבטיח לו "פני ילכו והנחותיי לך". (יד). כלומר אני בעצמי אלך איתך ומשה מרוצה ואומר "אם לא פניך הולכים אל תעלינו מזה."(טו) אבל הוא עדיין לא לגמרי מרוצה "ובמה ייוודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלנו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (ט"ז).
והבקשה מתקבלת, ויאמר ה אל משה גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (פרק ל"ג פסוק י"ז) כלומר יש כאן הבטחה לייחודיות מול אומות העולם ייחודיות שתהיה מרכזית גם ברמה האישית. ואז משה מתפתה לבקש לראות את השם ויאמר הראיני נא את כבודך"? , גם הוא כאן כמו העם עם הקונקרטיות שלו. אבל אלוהים כאן אומר את דברו ונותן משהו ייחודי לו עצמו: "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אני אחון וריחמתי את אשר ארחם"(י"ט) ומוסיף "ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי".
אתן לך את כל הטוב אבל לא תראה פני" ואז מכוון אותו לאן להגיע, למקום מסתור שם יראה אותו בתחילה בהסתרת עיניים אך רק מאחור וידבר אתו. ושם ממשיך הדיאלוג שעוסק גם בלוחות החדשים שעל משה עצמו לפסל על הארץ וזה חשוב גם על הארץ וגם שיש פה עשייה ותרומה ממשית של משה. עליו להביא את חומר הגלם ואז על חומר זה אלוהים יכתוב את מילותיו: יש כאן משהו הדדי של אלוהים ואדם.
וכך כתוב, ירד ה' בענן והתייצב עימו ויקרא בשם ה' ואז נכנסות לתפילה השורות החדשות "אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת "רש"י אומר ה' ה' פעמיים אילו מידות הרחמים וגם המילה אל, אלי (אולי כמו, אלי למה עזבתני, בתהילים כ"ב, ב) מילה שלא אומרים במידת הדין. זהו אל מכיל שנותן חסד. "נןצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה (רש"י, לא מהר סולח אלא אט אט) פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שילשים ועל רבעים ובסוף סולח (אומר רש"י)
משה משתחווה ויש לו עוד בקשה באותו כוון "אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעווננו ולחטאותינו ונחלתנו" כלומר משה מתעקש על מידת הסליחה כי יודע כמה בעיות יהיו בהמשך. וכאן הגרסה המשופרת של ההבטחה כולה, שבה מבטיח אלוהים שיש כאן כריתת ברית ועשית נפלאות הכי מיוחדת מכל ההבטחות בכל הארץ ולאף עם אחר.
אבל ישנם גם תנאים בברית הזו שבה מזכיר שוב אלוהים את הדברים המרכזיים שיש לשמור. כריתת הברית הזו של העם משה ועם העם לקחה ארבעים יום וארבעים לילה. ואז ירד משה וקרנו פיו בקרן עור וגם עליו לכסות את פניו מתוך האור החזק והקדושה. הוא מסווה מול העם ומוריד מול האלוהים. כוחה וחשיבותה של המסכה שחשוב שתהיה אך חשוב גם לדעת להוריד אותה
הדיאלוג של משה עם אלוהים מראה לנו שני דברים: בציר הכללי קולקטיבי של העם והאמונה המתהווה: כיצד היחס בין האדם גבוה יותר המקושר לאלוהים המתווך החיצוני והפנימי התפתח במהלך ההיסטוריה האנושית, כלומר ברמה העל אישית ואפילו עם המשא ומתן המתלווה שלו. . אך גם ניתן להסיק מכך כיצד כל אדם בתורו יעבור את הדיאלוג הזה עם העצמיות שלו, העצמיות המחייבת. העצמיות יכולה להיות בלועה בסופר אגו ומצפון נוקשה, מקפיד אכזרי שמציב לנו ערכים ונורמות קשים נוקשים, שאיפה לשלמות והענשה עצמית אך אמור להפוך למשהו אחר, מפותח, יותר מרוכך אישי, אמפטי ויותר מבין משמעות עם מסע החיים.
כמו העם גם האני הפרטי רחוק מדי עדיין מכל מה שקורה וכדי להתקשר לאלוהים הפנימי במקום שלטון הסופר אגו, המצפון הנוקשה עליו, קודם כל להשתכנע ברמה הקונקרטית מציאותית רציונאלית ובהמשך יוכל סמוך ולהאמין.
יונג אומר: "הפסיכולוגיה כמדע לא צריכה לתת הוכחה במציאות עבור דימוי האל. אלא לאור העובדות הנפשיות להתמודד עם קיום דימוי האל" Cw. 8 The structure &dynamics…
וגם במובן של המסכה המגנה על העצמי והאני שלנו שהרי אנחנו חשופים וזקוקים להגנה כלשהי אבל יכולים גם להיתפס במסכה המסתירה ולחשוש שזאת עצמיותנו.
ונחזור לרגע אל ההתפתחות האישית בשלב הזה של ההתגלות, ראשית האיחוי הכוונות והסכנות. התורה בפרשה זו מביאה את נושא ההתפתחות והאיחוי של ציר האני והעצמי בצורה מדהימה. עם כל המהמורות שיכול האדם ליפול בהם במהלך התפתחות אישיותו ובמיוחד למקומות עמוקים וגבוהים יותר.
היתקעות האני במקום הקונקרטי היצרי האדמתי או האימהי יתר נשאר מחובר יותר מדי לקונקרטי, לגוף ותלוי רק באנשים אחרים על מנת להוביל אותו מעבר לכך. אלו יכולים להיות גם הקומפלקסים שלו בעלי הטון הריגשי האישי וחוסר המודעות. עם הזמן לאחר שנבנה האני ומגיע הזמן גם לשחרר אותו מעליונותו הכול יכולה, האדם נדחף לחפש את מה שמעבר להשתחרר, להיחלץ מהאני והפרסונה ומן המצפון הנוקשה ולמצוא את הקשר אל העצמי והעצמי הגבוה באופן מודע מכיוון שקודם נעזר בו באופן לא מודע ולעיתים אפילו היה מנותק ממנו –אצל רבים בוודאי.
עגל הזהב במקרה האישי מסמל את ההיתקעות במצב של פיצול, משה ואלוהים מנותקים מן העם מהאני מהקרקע. העצמי או שרחוק מדי או שנומינוזי – קדוש מעבר ומרחוק- בעל קונוטציה של מעבר ומרוחק מדי, מדי מפחיד או שהמשה ארכיטיפ הגורו שבתוכנו מסמל סוג של אינפלציה ניפוח והיבריס של ניסיון למציאת הכוח הנומינוזי ישיר וללא חיבור אישי וממשי.
מה שמאזן את הניפוח וההיבריס ולא להיתפס בארכיטיפ זוהי דווקא האמפטיה, מידות החמלה והרחמים אשר מחברת את האדם לאנושיות שלו. היכולת לחמול מורידה ומחברת. הציר עובר ריכוך שינוי והאני –עצמי שוב יורד מעט והאני פרסונה עולה מעט, מוסר מעליו-עורלת הלב ונחשף הלב. לעיתים יש רצון לתהליך מהיר לאיחוי מהיר ללא ריכוך ללא דיאלוג. התפתחות האישיות מתרחשת רק בסבלנות, בדיאלוג פנימי בהקשבה ובמשא ומתן פנימי והקשבה לחולשות.
חומר ורוח מתאחדים והופכים לשלישי, אלוהים ואדם מתאחדים אך תמיד נשאר משהו בלתי נראה, בלתי נתפס, מעורר משיכה סקרנות ויראה. החיבור של האדם למשה הפנימי המוביל ומקשר אותו עם המשהו הגבוה, נמצא בכולנו גם הדיאלוג עם האני וגם הדיאלוג עם העצמי בערוצים שונים קיים במהלך החיים. לעיתים אנו בעד האני ורצוי שיהי כך גם שעשינו עוולות גם שחטאנו וגם שנתפסנו בעגל הזהב או במסיכה , שיהי דין אין ברירה, כעס עצמי, קורבן וחשבון נפש אך שתהיה גם כפרה סליחה הליכה הלאה במסע וחיפוש דרך לנחמה.
המסע לכוון העצמיות שלנו דורש התעכבות במקומות קשים, מקומות של הצל וסכנות. ונחוץ אומץ, אך ללא חמלה ורחמים, ללא תקווה ומונה פנימית יכולים למעוד. יצאה מסופר אגו -מצפון נוקשה, מחלק דיני קשה, מפגש עם החסד לעתים קרובות חשוב ביותר להתפתחות. מציאת החן הפנימית לעומת השנאה העצמית. הבטחה פנימית וסימנים פה ושם מתוך החיים לכך שיש תקווה שומרת על האמונה. אנו רואים אנשים שעברו טראומות קשות שלא רואים שביב של תקווה או אנשים שלא מבחינים בשום דבר טוב שקורה להם ויכולים ליפול לייאוש ודיכאון.
מהי אותה קרינה שאנו קורנים והיכולת לדעת להסתיר פנים כשצריך. מהי האינפלציה שיש להישמר מפניה כשאתה עושה תהליך של מודעות ומה יעזור לשמור על האנושיות. התורה מדגישה לנו את אנושיותו של משה שנמצא בסכנת אינפלציה, היא מדגישה איפה אלוהים והיכן האדם כדי ולשמור עלינו. איך לא לפחד מדי ואיך למצוא את העצמיות המתגלית דרך הדיאלוג של האני והעצמי האינסטינקט והרוח. היצר -חומר והרוח.
ונחזור שוב לתפיסה הסימבולית המחברת את הניגודים של חומר ורוח ולא מפצלת אותם.
התורה מראה לנו את התהליך שיש לעבור על מנת להגיע אל השלימות
החלקים פוצלו יש שבר ומסתמן חיבור של הניגודים
החומרי הצרוף והקונקרטי הופך לחומרי –סימבולי שיש בו מן הרוחניות
הדין, החוק הקשה הופך למשהו רך שיש בו מן הרחמים והחמלה
הלוחות האלוהיות ,הנומינוזיות שאלוהים יוצר באצבעו –עץ החיים הופכים ללוחות ידי אדם שרק הכתב בו הוא אצבע אלוהים.
חוסר יכולת לראות הפנים הופך אצל משה לפנים מאירות ומקורננות. האלוהות יורדת את העם אך הצורה שהעם יכול לעכל אותה.
אלוהים שאינו נראה ושולח מלאך מופיע עתה בעצמו אבל ניתן לראותו רק מאחור.
כל אילו מבטאים התפתחות, חיבור הניגודים וחיבור בין האלוהי לאנושי הציר שוב נפתח האיחוד המחודש השלימות.
הרצאה הוקדשה לאבי ד"ר שאול באומן ז"ל שחגג תשעים בעת שנכתבה
ועוד אומר יונג: "הרעיונות על הסדר המוסרי של אלוהים שייך לשכבה הבלתי ניתנת לעקירה של נפש האדם. לכן לדעתי כל פסיכולוגיה שמכבדת את עצמה שאיננה עיוורת על ידי סגנון צעקני של העידן צריכה להשלים עם עובדות אילו. אין אפשרות להרוג את דימוי האל באירוניה. בפיסיקה אנו יכולים ללא דימוי אל, אבל בפסיכולוגיה זוהי עובדה ברורה שצריך להתמודד עימה כמו אפקט, אינסטינקט, אם, וכו". זוהי טעות של דקונטמינציה בלתי נגמרת בין האובייקט והדימוי שאנשים לא יכולים לעשות הבחנה קונספטואלית בין האל ודימוי האל לכן אנשים חושבים שכאשר משהו מדבר על דימוי האל הוא מדבר על אלוהים ואז נותנים הסברים תיאולוגים. הפסיכולוגיה כמדע לא צריכה לתת הוכחה במציאות עבור דימוי האל. אלא לאור העובדות הנפשיות להתמודד עם קיום דימוי האל" Cw. 8 The structure &dynamics…
"לדידי הנפש היא דבר אמיתי ולא רק עובדות פיסיקליות, פצצת האטום למשל נוצרה לא רק בעזרת האורניום …"