המחשבה לאחור על שנות ההתגבשות המקצועית שלי ועל הדיאלוגים שהיו לי עם התיאוריות והגישות השונות שיש לי איתן עדין סיג ושיח , מעוררים בי דימויים שונים שעולים ומהדהדים בראשי . מתאים לי ביותר לקבל אותם ולהקשיב להם כדימויי קול ,תזמור ומוסיקה שהפכו ועדין מצטרפים יחדיו עם הזמן למקהלה פנימית .
ובאמת מעניינת אותי מאד לאחרונה הדרך שבה אנו רוכשים את כלי הנגינה והפראזות המוזיקאליות בהם נשתמש והאופן שבו נכנסים לתוכנו הצלילים והקולות שאותם נשמע ונשמיע כמטפלים.
זוהי כמעין חידה מה מהדהד בתוכנו ומה יוצר הרמוניות ודיסהרמוניות פנימיות בזמן מסוים .
לאורך שנותינו כמטפלים, גם בהכשרה וגם לאחריה ,אנו נמצאים כל הזמן בדיאלוג חיצוני ופנימי ,אנו גם נחשפים לקולות שונים ,להרמוניות ולחילופין לצרימות שעולות מתוך כך .עם הזמן עולים בנו צרכים של העצמי שלנו ההולך ונבנה ,גם מקצועית ואז מתגבר אצלנו הצורך בהתאמה ובדיוקים . כל התהליך הזה ,הוא כמעין למידה, אימון והתגבשות עד היווצרות כמעין מקהלה פנימית .
קראתי לתהליך זה שיש בו מן המסתורין, מן הדברים הנולדים בחושך, 'האלכימיה של המקהלה הפנימית '.מתאים לי השם הזה כי זהו דימוי הלקוח מעולם התוכן של הגישה שאליה אני משתייך ולתוכה, התפתחתי . אני רוצה להתמקד, באלכימיה שבה מתעצבת , מתגבשת ומתמקמת המקהלה של הקולות הפנימיים שלנו בתוך הקולות של הקולקטיב הפסיכולוגי ,במהלך ההתפתחות המקצועית .
האלכימיה הינה תורה המנסה להתחקות אחר התהליכים שעוברים חומר ורוח, ויחסי הגומלין ביניהם כמו: כיצד נעשה ערבוב החומרים , התערובות והתרכובות, איך 'מזדווגים ' החומרים ביניהם ומה חדש נולד ! מה מתלכלך במיזוג הזה ומה חייב לעבור עם הזמן ניקוי ובמיוחד, מה חדש נולד בעל ערך זהבי שנותן לנו את הצירוף השלם החכם והטהור של העצמי.
בתהליך האלכימי בהקשר שלנו ,אנו עוסקים במלאכה ,במעשה הטיפולי
בחומרים השונים העולים בטיפול ,בגלגולים שעוברים חומרים אילו תוך כדי עיבוד ובהשפעותיהם האחד על השני .בחומרי המטופל כמובן אך גם בחומרי המטפל ובחומרים המשותפים שנוצרים בין השניים .
בעיבוד הרגשי שבטיפול אנו מנסים לשכלל, ולהוציא מתוך החומרים את כמעין הרוח, הרגש , והמשמעות של הדברים שנכלאו מדי בחומר . הרוח שנכלאה למשל או בקונקרטי מדי ,בגופני ,או באגו ,בניתוק מהעצמי או באחד מן התסביכים – feeling tone complexes הקומפלקסים שלנו בשפה, היונגיאנית . \
יש כאן תהליך של כמעין קומפוזיציה חדשה ואינטגרציה של אלמנטים מן העולם הפנימי והסובייקטיבי שלנו יחד עם הדיאלוגים הנוצרים עם האחרים .כך גם בשילוב עם יחסי ההדרכה והטיפולים שאנו עוברים ומעבירים .
בדיאלוג ,הכוונה היא בין מטפל מטופל, הדו שיח ההדדי גם אם לא סימטרי. בדומה מאד לגישה התייחסותית ,זוהי כמעין פסיכולוגיה של שניים ,שמתוכה ובעזרתה נוצרת הרוח החדשה .ומקביל לכך אנו נדבר על הזיווג הפנים נפשי, ה'שניים הפנימיים ',מודע ולא מודע ,אשר יחד מולידים את השלישי בנפש המטופל ,בנפש המטפל ובין השניים השותפים לתהליך .
במטפל לעניינינו הוא מה שנוצר בין האני שלו והפרסונה לבין העצמי ,או ספציפית לאדם מטפל , הכוונה לדו שיח בין חלקי המטפל הפנימי שבו. העצמי המטפל הוא זה המקביל לעצמי הכללי שלנו שהוא מכלול של חלקים שעברו עם הזמן אינטגרציה שנוצר ומשתכלל עם שנות העבודה ,ההכשרה ,הטיפול האישי וכמובן החיים עצמם .
על פי יונג מושג העצמי שעליו אני מדבר מתייחס גם ובמיוחד לחלקים בנו שבתחילה עדיין אינם ידועים לנו ברובם ,כמו חלקים מן הצל שלנו ,קומפלקסים ודימויי האם והאב שמקבילים לאובייקטים פנימיים ועוד. העצמי כולל על פי יונג, גם מה שמודע לנו אך גם את שאינו מודע ויתברר במשך הזמן מתוך היחסים וההתפתחות של השניים .אי לכך : חיבור של הלא מודע שלי להתגבשות המטפל שבי הוא שלב הכרחי כי בעזרתו באה גם ההרחבה וגם היצירה. כמובן חשוב מאד שהיצירתיות שלנו תשתלב גם היא עם הזמן בטיפול.
לכן הטיפול שאנו עוברים בעצמינו או נותנים לאחרים ,זה המרפא את הפיצולים, העוזר לתודעה לצמוח ולא משנה איפה שאתה פוגש את המטופל ,הוא מאד משמעותי כי שם, במקום הזה ,גם העצמי שלך צץ ודורש התייחסות וכל פעם באופן שונה ואחר ובכל פעם נהיה אנחנו אחרים . יש לזכור שאנחנו כמלווים ,כפוגשים את המטופל בדרך אל העצמי שלו –ואפילו כמשמשים לו זולת עצמי, גם אנחנו תמיד נמצאים במסע שלנו ,עסוקים למעשה בגיבוש עצמי שכזה ודווקא ההדדיות והיחס האוטנטי כאן אליבא ד-יונג , מרכזיים לזירוז של התהליך.
את התהליך שאנו עוברים כמטפלים ביחס לתיאוריה ניתן להשוות לדימוייו של ניטשה בספרו זראטוסתרא ,על התהליך של התפתחות הרוח ! שם הוא אומר : ,שלושה גלגולים יש לרוחנו ביחס לרוח הכללית , בתחילה היא דומה ל'גמל,' נושא משא בשקט ובמסירות (אנו מתמסרים לתיאוריה) ,אחר כך היא כמו 'אריה' שמפתח כוח רצון עצמי(אנו מחזקים את עצמינו עם התיאוריה ומולה ) ולבסוף הרוח היא כמו 'הילד 'היצירתי המתחדש ,המגלה את הדברים של עצמו. אנו מתחברים בתחילה לתיאוריה ,לגישה, נושאים אותה בגאון ,מצייתים ומממשים אותה ,אך עם הזמן היא הופכת למעין נטילת משא . לאחר מכן אנו מגלים כוח ודעות משל עצמינו מעבר לתיאוריה ורבים אתה ולאו דווקא פועלים תוך ציות. ועם הזמן יוצרים משהו חדש רענן משל עצמינו.
הלמידה ההכשרה, הדרך הציבורית והדרך הפרטית אם כן , מביאים אותנו עם הזמן לחיפוש של הגישה הלא קולקטיבית , אנו רוצים את היציאה מן הכלל שבהתחלה הינה מפחידה וכך גם נכנסים להתחייבות שגם היא מאיימת . כפי למשל שהייתה בדרכי עבורי כפסיכולוג הגישה היונגיאנית. בשבילי זה היה כמו לצאת מהמקום הבטוח וללכת למוזר ,לאחר ,ללכת בדרך בודדה ,לא מקובלת זרה ,יוצאת דופן וכו'.
לאחר מכן זה היה להיות בתוך הגישה, ללמוד, להפנים לשחות בתוכה ,ועם הזמן לנסות ולהבין למה דווקא שם, בדרך הזו אני מחפש?! למה להיות יונגיאני ועד כמה להיות ככזה .
כמו רבים בדורי התחלתי את דרכי כמטפל עוד לפני שהייתי בעצמי מטופל . למדתי בשקדנות ובעיון רב את הדרך המקובלת להבין את הנפש ואת תהליכי הטיפול . ההשתלמות וההתמחות היו במקומות יחסית קונבנציונליים עם קו פסיכואנליטי ברור ללא עוררין בעיקר בתחנה של ד"ר אילן בירושלים ,ובמקביל במקום שהיה פתוח ודי חקרני ,בפסיכיאטריה בהדסה בהקשר של בית חולים כללי: והנה כבר מלכתחילה היו דברים שהאוזן השלישית שלי ,המקשיבה,האינטואיטיבית ,שמעה כצלילים צורמניים, בלתי מדויקים ולעיתים גם ככאלה שאינם נכונים .כמו למשל דגש מרכזי על המיניות ועל התסביך האדיפאלי בילדות. או בדומה למה שרואים התייחסותיים, הפריע לי מאד צמצום הראייה לכוון של דחף ולא של יחסים. גם הסטינג-המערך הטיפולי המאופיין והדוגל בעמדה מרוחקת ,נמנעת ,בלתי מתערבבת ,לא מושפעת, מתבוננת במטופל בתהליך ממרחק מדעי אובייקטיבי ,קוממה אותי לעיתים קרובות! כי הרגשתי כבר אז עד כמה הקשר האמתי מרכזי.
כמו כן הפריעה לי ביותר ההתייחסות הרדוקטיבית והלא סימבולית ,גם במובן של ,תמיד זוהי העברה של ילד להורה לא מה שקורה בין שני אנשים. וגם ההתייחסות לעבודה עם המטופל תמיד מתוך הבנה שזהו שחזור העבר וברמה קונקרטית ופרשנית תמיד הסיבות הן בעבר היו לי זרים לעיתים ., הפריע לי גם הפירוש המנותק א-לה מלני קליין . התנגדתי גם לאי הרלוונטיות של החלום הגלוי למשל לעומת הסמוי. עבודתי כ"בלש פותר צופן "ולא כמשתתף פעיל ב'יחד 'הטיפולי לא נראה לי. הרגשתי מלאכותיות ,חוסר אמתיות וחוויה שהיא בניגוד לאינטואיציה שלי !
אני מודה ומתוודה שהתאמתי את עצמי לשפת המדריכים ,'מצצתי 'פירושים ,הבאתי למדריכים מה שרוצים לשמוע ולא את מה שלא רוצים ! ועלי להודות שמתחת לפני המדריכה הראשונה שלי, עשיתי כן דברים שהאמנתי בהם . ואז בהמשך ,תוך ההיחשפות לגישה האנליטית היונגיאנית שהתחיל בטיפול שלי ,נפתח לפני עולם שלא מצאתי באותו זמן אפילו לא באותן גישות שהתחילו להתגבש כמו זו של ויניקוט ושל קוהוט. לגישה התייחסותית נחשפתי רק מאוחר יותר באמצע התשעים ואז שמחתי והתפעלתי אך זה עורר בי גם תסכול, "מה הם לא מכירים את יונג"??
כלומר אם לסכם את מה שהיה עד אז, הרגשתי שאני לומד את המקצוע ,את התיאוריות , את הפירוש הכמעט 'מאגי ' ,את היחס הנכון 'המרחק הרצוי ,הפרסונה הבנויה ,העמדה של הפסיכולוג המנתח , ולמרות ההשקעה ,האמפטיה והאכפתיות הייתה בי לעיתים הרגשה לא אותנטית .עבודתי הייתה בפירוש ללא שיתוף של הרבה מאד קולות וצלילים שכיום הם חלק מן המקהלה הפנימית שלי, היו אז, פיצולים , השתקות , כמו אגו בנוי ומתפקד עם כישורים נרכשים ,אך עם הרבה אילמות וללא עצמי מנצח פנימי .
באותן שנים (81-85 )עסקתי בעבודת הדוקטור שלי ,דוקטורט שנושאו היה : 'הכניסה להורות כשלב התפתחותי' מתוך גישה של התפתחות לאורך החיים- life span development .הבנתי כבר אז שאני מאמין בהתפתחות האישיות לאורך החיים מתוך כל סך החוויות שעובר האדם כולל בעיקר כמובן הקשרים הבינאישיים , הזוגיות ,ההורות ובכלל.
מלבד אמונתי המתגברת בכוחם המרפא והטרנספורמטיבי של מערכות יחסים, התוודעתי אז גם לכוחם של הארכיטיפים האנושיים שעוסקים בקשרים (אם -ילד ,הורה -ילד, גבר -אישה, יחסי חברות ,מטפל -מטופל ועוד) . תוך כדי התעוררותם לפעולה של הארכיטיפים ביחד עם אובייקטים מופנמים ובהשפעת החוויות האנושיות מבחוץ ,מתפתח האדם. עם כל זאת התחלתי להבין באותה תקופה כי אני בתוך זוגיות ,אני כהורה לילדי, אני בהדרכה ,אני כמטפל בטיפולים שלי ואני בדיאלוג הפנימי עם הורי ,בכל אלה אני עובר תהליך… . עובר את גיבוש וזיקוק העצמי שלי ! הבנתי כי הקשר והדיאלוג גם הבינאישי וגם הפנים אישי ,הפכו עבורי למרכזיים ביותר בהתפתחות הנפשית ! התחלתי להבין עם כך, שהקשרים ולא משנה אילו ,מהדהדים מתוך כמה וכמה מקומות ,כמה וכמה קולות מכל מיני כוונים ,וייצוגים ומכל מיני עומקים .
שוב, כמובן מתוך ההפנמות והאובייקטים הפנימיים ,חלקי עצמי שונים כמו צל ,אנימה אך היום ברור לי כי נוספו לכך גם קולות מתוך השכבה הפנימית הארכיטיפית שלא עברה הדחקה אלא פשוט אינה מוכרת או מודעת דיה ,היא שם ויכולה להתעורר בכל רגע ומכל חוויה . הבנתי אם כן ,את כוחה של שכבת הנפש הקשורה להיותי אדם . השכבה של הנפש האובייקטיבית ,התבניות הראשוניות הפנימיות שיכולות להתעורר ולבוא כחוויה באופנים שונים ועוצמתיים גם דרך סיפורים אישיים ולא אישיים, אירועים ומצבים בעולם וגם מתוך התעוררות הקומפלקסים הפנימיים האישיים והתרבותיים. התרבות ,המיתולוגיה ,החוויות הדתיות וכל מה שאנו מכנים ה 'אמפליפיקציות התרבותיות ', זהו המכל המשותף של כולנו 'הלא מודע הקולקטיבי ' כל אילו החלו לעניין אותי: וזוהי תוספת למה שמשותף לי ולפרטנר המטופל שלי בקשר טיפולי מעצם, היותנו בני אדם : המשותף לכל בני האדם , האדם הקדמון׳ כמו שמכנה זאת נוימן .
הבנתי עם הזמן שאני זקוק לדיאלוג רב כווני ורב שכבתי שמרכזו כמובן הינו מערכת היחסים שבתוכה אני עצמי הבנתי כי שני המניעים המרכזיים מעבר לדחף הם הקשר האנושי וההתפתחות הנפשית הייחודית לעבר העצמי . ודיאלוג שעניין אותי הוא לא רק דרך הניתוח ובעזרת ההתמקדות בילדות של המטופל ולא דווקא בדרך האנליטית המקובלת! היום ברור לי שהיה לי גם צורך לצאת מהדרך המקובלת הנורמטיבית שבה הייתי כה מושרש ולא ממש עצמי .
כמו שאמרתי ההכשרה היונגיאנית שבה בחרתי הייתה עבורי בתחילה מוזרה ומעט אמביוולנטית כי העיסוק בלא מודע שהוא התשתית המשותפת ,התבניות הארכיטיפיות שמקבלות צורה אישית דרך המשפחה ,החברה והתרבות ,היוו עבורי נקודה חדשה להתבוננות ולמחקר . מיתוך שיונג היה אירופאי אך בעל השפעה נוצרית חזקה ,הדימויים והדוגמאות שלו הם מאד נוצריים והיה צורך כל הזמן להזכיר לעצמי שאלו רק מקרים פרטיים של תרבותו ושלו.
המעבר לקו היונגיאני מלווה היה בחרדה של הליכה מחוץ למיין סטרים של חיפוש ב'שדות זרים' ,של מעין בגידה .מה עוד ,שהעולם ,ה'מבצר' הפסיכואנליטי, זה המקובל ,שמר ליונג טינה והמעבר ה'בין דורי', נתן אותותיו בעולם המקצועי. הדיאלוג ואפילו הקונפליקט הפנימי של כן, לא ,מתאים לא מתאים לעשות ,מה שמקובל ומה שלא ,כמה לסטות או לקבל את הסטייה כחלק אוטנטי שלי ,הטריד מאד.
דווקא הכניסה העמוקה לגישתו של יונג עזרה לי להבין למה ומדוע דווקא מסלול זה הוא דרך האינדיבידואציה שלי .היא עזרה לי להבין את עצמי ותהליך היציאה מהקולקטיב שלי -שלנו . האמונה הבסיסית כי האדם שואף להיעשות עצמו ופרדוקסאלית יוכל לעשות זאת רק בדיאלוג עם האחר. התגברה אצלי הידיעה שהמטפל הנעשה עצמו ויטפל עם הזמן מתוך סך כל מה שרכש בהכשרתו ועם כל מה שבנוי ממנו מראש, אך גם מכל מה שנולד מתוך המפגשים המרובים עם המורים המדריכים המטופלים , התרבות והחברה ,. הוא יטפל מכל מה שנבנה מכל אילו באינטראקציה עם עצמו ואישיותו וככל שבשל המטפל הוא עובד משם ,מעצמו ואישיותו שהופכת להיות הכלי המרכזי שלו.
הבנתי שבחברה קולקטיבית כמו שלנו, בחברה שכה מלחיצה להיות בקונצנזוס ,להשמיע את הקולות המקובלים ,תהליך האינדיוידואציה של התפתחות להיותך עצמך, מרכזי ביותר הן עבורי כאדם והן כמטפל .
שאלות רבות עוררה הגישה באשר להיותי מטפל בהקשר של האינדיבידואציה : ראשית, למה נעשיתי מטפל מלכתחילה ? ובעיקר אחרי השתתפותי במלחמת יום כיפור ? וכן במי טיפלתי שלא במודע עוד כילד בדרכים שונות מאז ומעולם ? , במי אני מטפל היום אחרי שהשתחררתי כדור שני מלטפל בהורי ?. מאילו חומרים נפשיים אני בנוי ומאלו חומרים של אחרים הושפעתי ולמה ,כמה ומתי זה אני ? ! שאלות כמו ,כמה אני מטפל בעזרת האגו והפרסונה וכמה מתוך הצל הלא מודע מעבר לאובייקטים הפנימיים .איך שותפה בכך האנימה-האספקטים הנשיים או האנימוס –הגבריים (חלקים שמושפעים כמובן מהאובייקטים אך מכילים גם משהו יותר בסיסי שלי עצמי ) ואיך מתגבש הכלל לעצמי ה'מטפלי 'שלי .
לפני כ20 שנה הרציתי במכון תל אביבי (גורן) שעשה ערב מיוחד ,רב שיח על קולו של המטפל בתוך הגישות השונות ! הרגשתי אז עדין מעט נבלע בתיאוריה ובגישה ,כמו הגמל של ניטשה ,מייצג גישה ולא מספיק מדבר את הקול האמתי שלי .לקח לי עוד עשרים שנה להשמיע את הקול שלי או לנצח בעצמי על קולותיה של המקהלה הפנימית שלי . אבל בכל זאת שם ,בדיאלוג שהיה לי עם האחרים ועם לשמוע את עצמי , התחלתי להבין כמה דברים : גם את ההשפעות הרוחניות והאידיאולוגיות של הבית והמשפחה שבה גדלתי , אידיאולוגיה של 'עבודת האדמה' שלה מניע רוחני יותר מאשר עצם העבודה ! שהאדמה היא מעבר לאדמה , היא גם אימא אדמה חדשה של הורי אחרי הטראומה שלהם. הבנתי שההתיישבות ,הארץ הסימבולית שאותה הנחילו לי הורי ,חדרה גם לפסיכולוגיה שלי .הבנתי אז גם את הצורך באינדיבידואציה ויציאה מהקולות הקונבנציונאליים ה'מוחצים' את העצמי. הרגשתי את המרד שלי בגישה המרוחקת והנמנעת ה'אירופאית 'ואת החשיבות של הקשר האמתי בטיפול .
כדאי להוסיף ולהדגיש שגם הדיאלוג עם המטופלים ,שיונג רואה בו מרכזי לטיפול ,מהווה עבורי כר נרחב וחשוב מאד להיתפתחות הדדית . בגישתו ובמושגיו על היחסים הטיפוליים :המטפל והמטופל נמצאים יחדיו בתהליך ,בשהות המשותפת ב'אמבט האלכימי' כמו שמכנה זאת . הטיפול הוא כיצירה משותפת , המטפל הוא לעיתים המטפל הפצוע ,שמרפא מתוך פצעו שלו . כל אילו משפיעים על הדרך בה אטפל בהמשך. זאת ועוד, הייחודיות (האינטר-סובייקטיבית) של כל טיפול ,הישירות והפתיחות כלפי המטופל במה שעובר עלי כמטפל בטיפול ,ההתבוננות וחקר היחסים , האהבה בטיפול , האמונה שהעצמי מתגלה בתוך ודרך יחסים , שהעצמי נולד ביחסים הם מרכזיים לגישה. ,
בנוסף אזכיר שעל פי יונג קיימת בנפש ובטיפול פונקציה שיונג קרא לה 'טרנסצדנטית- "מרימה' . זוהי פונקציה שיכולה לפעול בתוך אינטראקציה דיאלוגית : כאשר מודע ,לא מודע בדיאלוג ,וגם כאשר אני ואתה ,האחר, בדיאלוג ,היא פועלת ומאפשרת יצירה של משהו שלישי חדש וגבוה יותר ! כל אילו הם פרי של פתיחות ,התבוננות ועצמיות.
והנה שוב , נפתח עם הזמן דיאלוג עם גישות אחרות ודווקא אחרי שאני כבר כמעט בן שבעים וכביכול מגובש , דווקא עכשיו אני רואה צורך לקבל להיפתח וליצור דיאלוג מחודש עם אחרים כי כאן יש מקום ומקור לעוד התפתחות. איך אחרים, מתוך גישות אחרות רואים את המערך הטיפולי ,את היחסים ? ,במה מאמינים ? איך מכנים את אותם דברים שאני רואה בשפה אחרת . למשל איזה כוח הפועל בטיפול מעל ומעבר הנמצא שם בבסיס התהליך ,האם אילו רק היחסים? האם זה העצמי הארכיטיפי התורם ליחסים כמו שיונג חשב? האם זוהי אמונה שהיא בת האהבה ,כמה יש בכלל תהליכים ארכיטיפאליים ?
האם העצמי שמוביל את התהליך והיחסים נמצא כל פעם בגלגול אחר במרכיב אחר של הטרנספרנס ? למשל, פעם אני המטפל כאם ,פעם מטפל כאב ,פעם כאחר, פעם כמוביל תהליך ,פעם כהשלכה לצל ,פעם כאנימה (הנשי) מובילה ופעם כאנימוס (הגברי ) כמעורר ומוביל .
מה שברור שגם בתוך הדיאלוג עם הגישה היונגיאנית עצמה התחלתי לראות את הדרך הפרטית שלי בתוכה! מה אני מוסיף ?במה אני מיוחד או שונה בתוך היונגיאניות ,איך האינדיבידואציה שלי בתוך הגישה מקבלת צורה .
למשל בעניין הקשר , הבנתי מתוך חשיפתי לפרנץ רוזנצוויג כי האהבה בטיפול , ההענקה ל-מישהו 'האחר' את הגילויים של עצמך ,יש בה מן 'הגאולה' שלי .
או הבנתי יותר הניסיון ולעיתים היכולת לראות בכל אחד את הייחודיות שלו ולעזור לו לגבש אותה כי ראייה זו הינה חלק מייעודי כשותף לתהליכים !הבנתי גם יותר ויותר כי התפיסה של העצמי כמרובה וכעובר גלגולים שונים במהלך ההתפתחות: הן בהתפתחותנו כילדים נערים ואנשים צעירים ,הן בתהליך הטיפול והן בתהליכינו כמטפלים הפכה לחלק ממני.