כמויות הרוע שראינו לאחרונה ב 7.10 ,האכזריות ,החטיפה ,האלימות ,האונס והרצח מצד צעירי החמאס ולהבדיל אלפי הבדלות, ההקרבה שלנו המביאה גם היא רוע בלתי נמנע מצידנו ככובשים נוקמים. ראינו איך לצד המלחמה הנוכחית הצודקת שלנו, מחזירים אנו לעצמנו את הביטחון אך גם את כבודנו ובהכרח מייצרים שוב רוע !
כל זה מעורר שאלות לגבי עיצוב וחינוך בני אדם : מהי מהות התכנות האנושי הזה , מהיכן הכוח לעצב ולגדל ילדים ואפילו להנדס פעוטות שיכולים בקלות לגדול להיות רוצחים אכזריים. ושוב בזהירות ,לא רק לגדל גיבורים ,לוחמים ומוכנים להקרבה למען ערך או רעיון ,אלא בעיקר כיצד זה מגיע למצבים של אובדן צלם אנוש, כל מוסר ואנושיות, ניתוק כל קשר עם מה שאנו מכנים עצמי סלף כלשהו…..
נתחיל מעצמי ,מהאישי שלי ומן העובדות שהמלחמות ,השואה ,המאבקים הטריטוריאליים מלחמות ההגנה של ישראל וכו', מהוות לצערי מרכיב מרכזי במהלך חיי. נולדתי ב46 להורים שנסו על נפשם מאירופה 7 שנים קודם, שנת לידתי הייתה שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ומייד לאחר מכן 48 לתוך מלחמת השחרור ובהמשך עברתי את מלחמות ישראל כחייל קצין וכו' ,גייסתי את ילדיי, בתקופת האינתיפאדה שרת בני וכו' שזה היה הקשה מכל.
בשנות הארבעים שלי -סוף השמונים עד סוף התשעים, עסקתי בצורה מעט אובססיבית ברוע. ברוע האישי, הצל, והרוע הארכיטיפי .ברצוני היה להכיר מהי הנפילה לרוע . רציתי לדעת כיצד הכרת הצל אכן מחסנת את האדם מנפילה לרוע הקולקטיבי . התעניינתי במפלצות אשר סביבנו בצד הנגדי ובצד שלנו ,מעיסוקי במיתולוגיה ובאגדות התרשמתי מאד מן הגיבור שנלחם במפלצות ורציתי להסיק מתוך כך על המלחמות ברוע -זה היה בתקופת אמריקה מול ציר הרוע אינתיפאדות ועוד.
כפריק של מיתולוגיה העסיקו אותי הגיבורים פרסאוס הלומד להתבונן ולהבחין בין רוע ארכיטיפי ורוע הניתן למיגור. הגיבור המקבל את יכולת הרפלקציה ההתבוננות במראה ולא ישירות, הגיבור היודע להבחין בין מדוזה ואחיותיה הגורגונות .
ניסיתי ללמוד מתוך הגיבור הרקולס הלומד להבחין בראש הנכון של ההידרה אותו יש להוריד ולא הראשים הצומחים ומכפילים. התפעלתי שעליו להתכופף להתבונן ולמצוא את הראש הרע אך בר המוות זה שיש בו עדיין מן האנושיות והינו בר כיבוש.
בעזרת תזאוס והמינוטאור ניסיתי ללמוד על הרוע הנולד מתוך יצריות וטריטוריאליות אותו יש למגר תוך כדי הקשר לאנימה ולנשי .הגיבור תזאוס היורד למבוך בעזרת חוט אריאדנה .
במקביל ובהמשך לכך ,עניין אותי במיוחד הרוע הנובע מן המלחמה בהורים הארכיטיפים ובעיקר המלחמה האדיפלית באב האישי והארכיטיפי. התעניינתי סביב הדואליות של נושא האב הרוצה להשתחרר מהארכיטיפ והבן שעוזר לעצמו אך גם לאב להשתחרר מן הרוע הארכיטיפ ,כאשר לא יכול היה להפוך לדמות האנושית עבור הילד.
מתוך העיסוק הזה באמצע החיים, נולדו כבר בזמנו הניצנים של הניסיון להבין מה הם התנאים האידאלים שיוצרים האב והאם ליציאה נכונה יותר מן האם הגדולה ,ארכיטיפ האם והקשר עם האם ,לחיים נפרדים ועצמאיים של הילד. ניצנים שהיום אני בשל יותר לפתחם.
כלומר הבנתי שלא מספיק להתמקד ביכולתו של האב לצאת מכוחו הארכיטיפי ולשמש כדמות ברת קשר אל הילד .אלא יש גם להתייחס לדרך ולתזמון שבה הילד מתנתק ניפרד ושומר על קשר עם האם. יש להתייחס לאיזו אלטרנטיבה מציג האב לילד בתמורה, מה מעביר ולאן לוקח את הילד הילדה בשלב הפטריארכט . ובמקביל יש להבין כיצד האם כאם אלמנטרית וטרנספורמטיבית עם האנימוס שלה ובשילוב עם האורובורוס הפטריארכלי מאפשרת לילד מעבר הדרגתי ונכון לפטריארכט.
עם השנים התחכום, ההתבגרות, הסבאות הפרספקטיבה והכניסה היותר מעמיקה לנוימן הבנתי בדיעבד את החשיבות הקריטיות של המעבר מן המטריארכט אל פטריארכט, מהאם לאב בהקשר של פיתוח האני אך לא פחות מכך שיעשה המעבר נכון ובהתייחסות אל הילד ספציפי על מנת לשמר את הקשר שלו אל העצמי הנודד בתחילה בין הארכיטיפים החיוניים השונים.
הבנתי משהו חשוב : מעבר חד מדי ,מנתק מדי, מזדהה מדי מעריץ יתר או מרצה מדי את האב, או עובר חד מדי לצד האב, לפטריארכליות, במיוחד למקום נוקשה ,אינטלקטואלי מדי, פנאטי או סטריאוטיפי הוא בעייתי . מעבר חד יכול, גם יכול לפגוע באנימה של הילד, שלא עוברת דיפרנציאציה נכונה מדמות האם, אך באופן סמוי מכך, יכול לנתק את האני מהאם, מן הבסיס מן הטבע ,לעיתים לקטוע מן הרגשות ומן החיבור החשוב לעצמך ואפילו מן העצמי של האדם ובעקבותיו ,יכול להיווצר אפילו בהמשך החיים ניתוק ממישור העצמי האפשרי כמו שקורא לכך נוימן .
ניתוק כזה חד ,שיכול להוביל לצורך בפיצוי ,לחיפוש תחליף ,לאימוץ דתי, לחיפוש אידיאולוגי, לאימוץ כת ,לכל מה שיכול להחליף כביכול את הנתק מהאם . הניתוק הוא קיצוני חיצוני ופנימי ,בגלל החיבור הלא מבוקר לפטריארכט הקנאי ,המהנדס ומעצב את הילד בשמה של אותה תאוריה ,אותה דת, אידיאולוגיה, אינדוקטרינציה טריטוריאליות כוח. בעקיפין יכולה להיות אולי אפילו איזה חזרה בהפוך על הפוך ואפילו רגרסיה לאם הגדולה במקום לכוון העצמי. דבר שקרה אגב גם בגרמניה הנאצית .
ביהדות ,אומר נוימן יש חשש לאובדן לקשר לאדמה בעולם הפנימי. שהאם הארכיטיפית עלולה להופיע בצורה שונה ובלתי צפויה, להיות המצוות האדמה או סימני קדושה אחרים.. "שלטון התורה והדוגמה של המצוות יכול לגרור התמכרות סמויה לארכיטיפ האם המוסווית על יד ההיבט הגלוי של תביעות ה" .עם הדוגמה: יש חשש שתרי"ג המצוות הביא להשתלטות האם מחדש .
על מה מושלך הפן הנשי במצב הזה ולמה לא יכול לאזן פטריארכליות קיצונית זו תהיה השאלה!
עם השנים הגעתי עם כן למסקנה כי ניתוק מהמטריארכט ,מהטבע מהאם ומעבר חד צדדי לפטריארכט גם לבת אך בעיקר לבן ,כמוהו כמסכן את העצמי ,את החיבור לחיים ועלול להוביל בסביבות מסוימות לפנאטיות דתית אידיאולוגית, ויתור על החיים למען משהו גבוה ,חוסר הומניות והשתלטות הכוח , הטריטוריאליות האכזריות והרוע, כביכול דחף המוות בשירות האב. -אצל יונגיאניים דחף המוות יכול להתחבר לכל ארכיטיפ
ואני אוסיף עוד דבר , דווקא אותה בת מתנתקת ,נחטפת או נבלעת בפטריארכליות תיווצר לה בעיה כאם. כאם יהיה לה מאד קשה לשמר את הטבע האימהי, ארוס והשתייכות ,זה המתייחס לבסיס ,לעצמי שלו המזהה את הצרכים האישיים שלו האימא הטרנספורמטיבית , הנחוץ כל כך לילד ובמיוחד זה האינטרוברטי אבל לא רק . היא תהיה אותה פרספוני נחטפת ואינה חוזרת אל האם ולו חלקית כדי לשמר את הטבע ,ולא לאורובורוס הפטריארכלי כביכול מעגל הטבע ייעצר!.
אני מקשר זאת גם לאימהות שחיו בסביבה אידיאולוגית קיבוצניקית או דתית קיצונית. שם האימהות לעיתים ,משרתות בעיקר את הפטריארכט ולא את הטבע האימהי. האנימוס יכול להשתלט על האם ומאפיל גם על האורובורוס הפטריארכלי שיותר קשור לטבע ולרוח הבסיסיים .
אני רוצה אם כך להדגיש בהצגה היום את היבט הרוע הנובע מכל סוג של פנאטיות קיצונית, קנאות דתית או אידיאולוגית, אפילו אם מתחילה נוצרים מכוונות טובות . בהמשך עלולים להצדיק גם מצד המחנך, המחנכת המהנדס מהנדסת וגם מצד הילד. כל התנהגות שתהיה בשירות האב, האב הגדול או שם האלוהים, הצדק המוחלט והיחיד או האידיאולוגיה הפנאטית. עלולה בקלות יכול להתדרדר לרוע .
מה שרואים אנו בימים אלו באזורינו מחוצה לנו ובתוכנו ,מעלה שאלות רבות על דת אידיאולוגיה ומלחמות אכזריות אשר בשמן נעשים מעשים נוראיים . כיונגיאניים מתעוררת בנו השאלה מה באופן הגידול והחינוך של אותם קיצוניים מאפשר ניתוק מהטבע מחיבור לחיים ומאנושיות ראשונית ,אלו ארכיטיפים שותפים לעניין וכיצד בני אדם משתמשים בכוח הארכיטיפי על מנת לנצלו למטרותיהם.
יונג דיבר על השתלטות הרוע במצבים של המון ההופך למפלצת ,על קומפלקסים תרבותיים ועל הצל הארכיטיפי, אך ברצוננו לרדת לשורש העניין של התהליך ולשאול את השאלות הבסיסיות על הנדוס האדם הבודד ,הילד ,הפיכתו לחייל ולוחם למען דת או אידאולוגיה כבר מילדותו הקטנה. במעבר החפוז והאלים מהמטריארכט-תקופת האם על פי נוימן אל הפטריארכט-תקופת האב .ובמיוחד במצבים בהם גם האם שותפה לכך!
ונחזור לרגע לריענון המקור: בעוד בתקופה המטריארכלית ניתן הבסיס הרגשי, קדושת החיים חיבור לטבע והבסיס הראשונית לאחדות עם העצמי, המעבר לפטריארכט אמור להכשיר את הילד לתפקוד עצמאי , להיות חבר בחברה בתרבות . בעוד התקופה המטריארכלית הינה חיבור אל הטבע ואל תחושת החיים הבסיסית ,הארוס ,גם בחיי שלי ,הפטריארכלית משחררת מהטבע מתגברת על הטבע אך אינה מנתקת ורוצה גם להעביר משהו של ערכם אידיאולוגיה אמונה אל הדור הבא ועל כן בתקופה זו, חוץ מעצמאות, תפקוד ,מודעות ,ויציאה לעולם היא מעצבת על פי ערכים וכוונת האב, ובמקרים קיצוניים אפילו עד ויתור על חיי שלי למען רעיון. או על עצמי שלי למען משהו כללי ולא בהכרח חיובי..
ונחזור לשם כך רק לרגע לסיפורי הבריאה במיתולוגיה וביהדות בכלל במונותאיזם: ראשון היווני הממוקד מאוד במטריארכט, הטבע ארץ ושמיים היחסים הסבוכים ביניהם בעת יצירת העולם, הטיטנים האלים והאדם הגבר והאישה והשני ,סיפור הבריאה שבבסיסו שולטת רוח הפטריארכט על פני השטח, ללא גוף, ללא מגדר, ללא שיוך מפורש לאב או אם אלא מעבר לכך כעצמי שלנו היונגיאניים.
הבריאה הרוחנית, ֿמדברת ,עושה סדר, מאירה מתוכננת נותנת שמות חוקים וכללים אך אימהית במובן שמכינה את העולם לאדם טרם בואו ,שיהיה לו לקיומו לפרנסתו . במקור הראשוני כביכול האל הוא מעבר. אך בפועל בחיים זהו פטריארכט עם תכנון כוון דיבור מחשבה ורוח. שלושת הדתות המונותיאיסטיות דומות בעניין עם הגוונים של כל אחת מהן מה עושה מן הסיפור ואיזה מקום נותנות לאדם הנביא: ישו ומוחמד לעומת משה.
אך מה שעושה את הבריאות הללו ואת הסיפורים להידרדר לבעיה רצינית זה כמובן בני האדם, האגו האנושי, שעלול להפוך לאויב או מחסל העצמי , קומפלקסים תרבותיים, כוחנות, מסכנות ,קורבנות, השפלה, שאיפות טריטוריאליות ,מנהיגים דיקטטוריים שהם בדרך כלל מופרעים, גורו למיניהם מנהיגי כתות ,אנשי כמורה ודת בכלל, אימאמים מרנים וקרדינלים לעיתים בעלי הפרעות, יכולים להוות דוגמא לאימוץ המשפט: בצלמינו ולעשות נזקים איומים .כי הבצלמינו הוא צורך בנוי בתוך התוכנית של מהות האדם.
התכונה והדגם המוזכרים בתורה, של לבנות אדם בצלם , עלולים להיות בעייתיים כאשר נתונים לפירוש בני אדם גם בחינוך בכלל, גם בחינוך הדתי ,אידיאולוגי חברתי, במיוחד כאשר אין די מודעות וכבוד לאינדיבידואל לאדם הבודד כאדם. קיבוץ עם צלם האדם הספציפי שלו, חינוך חרדי דתי כלשהו תמיד מאוימים מהעניין האינדיבידואלי ומנסים להמעיט בחשיבותו ולעיתים אפילו לבטלו גם כאידיאולוגיה. אלא אם יש דתי אידאולוגי המקדש את האינדיבידואל ואז שוב יכולה להיווצר בעיה. הדבר בולט במיוחד במקומות בהם ההורים האב והאם ואני מדגיש גם האם או אנשים שבעצמם נתונים לאידאולוגיה נוקשה קנאית וצייתנית ולא מגנים על הילד כבר בילדותו וצמיחתו.
ושוב המעבר מן האם אל האב יכולה להיות מגמתית חד צדדית ואפילו ברוטלית ומנתקת כמו זו שבלתי מתחשבת בטבעו של הילד ולא רואה אותו לעצמו.
המעבר הנכון והרצוי הוא המאפשר, הרואה את הילד את האישי שבו המאפשר לו הפרדה בדרך שלו הסובלני למשברים בעיות רגשיות או טראומות אפשריות. לכאורה, נראה כי בימינו כאשר האב שותף יותר, מביא חלקים אימהיים, ער לצרכיו הרגשיים של הילד ועוזר במעבר בדרך של קשר עם הילד חוויות משותפות של טאינשיפ ועוד . ועם זאת מאד משפיעה החברה שבה גדל האב וחי בה באשר לניתוק מן האם למעבר ולקומפלקסים שעלולים להיווצר.
כלומר: אלוהים ברא את האדם בצלמו הינה מנטרה המאפשרת לבני אדם לפרש את הצלם על פי תפיסתם ולתת להם את הכוח והבלעדיות לשלוט באדם בתקופות הקריטיות. תקופת שבה אפשרי להכתיב לילד את מטרת חייו או מותו.
הדיון שאני מעלה הוא בעיקר לגבי מצבי הקיום הקיצוניים בהם אנו רואים עד כמה רחוק לוקחים בני האדם דתיים או אידיאולוגים את שם האלוהים או שם התנועה על מנת לעשות בהם שימוש. ננסה לדון בסוגייה עדינה זו למרות השוני ומהות בסביבה הדתית חרדית יהודית ,דתית מוסלמית אידיאולוגית, שמאלנית או ימנית ונדגיש את החד צדדיות הניתוק מהטבע והניסיון לתכנת את האדם לצרכי הכת ,הדת האידיאולוגיה הפוליטית ועוד.
אביא כאן שורות מתוך מדייה חקירות של המזרח התיכון מה שיזכיר לנו מאד את הנוער ההיטלרי בתחילת שנות השלושים בגרמניה.
ומיתוך MEMRI( מדיה חקירות של המזרח התיכון) מסמך שפורסם אמנם בנוב 23
אינדוקטרינציה החמאס של ילדים לג"יהאד להקרבת חיים ולשנאת יהודים
חמאס מפעילה מנגנון נרחב ומגוון כדי לחנך ילדים מגיל צעיר מאוד לאהוב את הג'יהאד ולהקדיש את חייהם ללחימה ביהודים, ולחפש מות קדושים כתהילה האולטימטיבית המתוגמלת מאוד בגן העדן. אינדוקטרינציה זו משלימה ומועצמת על ידי הורים, ובמיוחד אימהות, המביעים שמחה על מות הקדושים של ילדיהם ונכונותם להקריב את כל ילדיהם למען המטרה[1].
במסגרת אינדוקטרינציה זו – המתבצעת באמצעות פלטפורמות רבות, כגון גני ילדים, בתי ספר ומחנות קיץ של חמאס – מלמדים את הילדים כי ניהול הג'האד הוא חובה דתית וכי מות קדושים מזכה את המאמין בגמול שמיים גדול יותר מכל פעולה או מעלה אחרת. מטרת הג'יהאד, הם לומדים, היא לשחרר את פלסטין, מהים עד הנהר, מהיהודים, שאין להם זכות קיום בה, ולחסל את מדינת ישראל. המסרים המועברים לילדים גדושים במוטיבים אנטישמיים המכפישים את היהודים ומציגים אותם כאויביהם הנצחיים של המוסלמים, כ"צאצאי קופים וחזירים" תת-אנושיים וכפראים צמאי דם שלא ניתן לנהל עמם דיאלוג או פיוס.
בנוסף לאינדוקטרינציה האידיאולוגית והדתית, ילדים ובני נוער צעירים עוברים גם הכשרה צבאית אינטנסיבית כהכנה להצטרפות לזרוע הצבאית של חמאס או לאחד מארגוני הטרור האחרים כבוגרים. אימונים אלה מתקיימים בבתי הספר של חמאס, אך בעיקר ברשת מחנות הקיץ הענפה של הארגון. המחנות, בהם משתתפים מאות אלפי משתתפים מדי שנה, מטפחים "רוח התנגדות" ומחדירים מחויבות למאבק בלתי מתפשר נגד ישראל, תוך לימוד מגוון רחב של מיומנויות לחימה. רבים מהם נקראים על שם מחבלים שביצעו פעולות ופיגועי התאבדות נגד אזרחים ישראלים. לצד שיעורי קוראן, פעילויות ספורט, משחקים ובידור, מתקיימים במחנות אינדוקטרינציה צבאית נרחבת ופעילויות המבוצעות לעיתים קרובות ע"י אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז אלדין אל-קסאם. פעילויות אלה כוללות אימונים עם סכינים ונשק חם (בחלק מהמקרים בתחמושת חיה); קרב פנים אל פנים; צעדה ותרגילי רגליים, וקרב מנהרות. החניכים גם מעלים הצגות ומשחזרים סצנות של לחימה ושבי חיילים ישראלים או ירי רקטות לעבר ישראל. פעילויות רבות עוסקות בשחרור ירושלים ואלאקצא, או עוסקות בהנצחה והאדרת מחבלים.
פלטפורמה מרכזית נוספת לאינדוקטרינציה הינה כלי התקשורת של חמאס. ערוצי הטלוויזיה של הארגון, למשל, משדרים תוכניות, חלקן מיועדות לגיל הרך, המטמיעים ערכי ג'האד ומות קדושים ומפארים מחבלים באמצעות קריקטורות, שירים, שירים ומופעי בובות. ברבות מהמופעים, כמו גם בעצרות ובכנסים של חמאס, משתתפים ילדים המבטאים את האידיאולוגיה של התנועה.
דוגמה קיצונית זו של החמאס יכולה אמנם לעורר גם דוגמאות פחות רציניות אך באותו כוון להבדיל החינוך לשירות צבאי כבר מגיל קטן בכל חברה אידיאולוגית קיצונית שתהיה. כאשר אין איזון של ערכים אנושיים קדושת האדם והומניות בסיסית .
נדידת העצמי בהתפתחות
אז מה קורה למעשה במעבר בין מטריארכליות לפטריארכליות . במטריארכליות קיבל הילד את הבסיס את החיים הארוס וההשתייכות הוא בלוע הוא מוקסם הוא באחדות . האם מגדלת השפיעה ומגדלת זאת בעזרת חלקים אישיים וארכיטיפיים בתוכה כולל האנימוס והאורובורוס הפטריארכלי.
כאשר הילד אמור לצאת להיפרד לעזוב הוא ניצב מול הצד הדמוני וזקוק למישהו מקסים שיעזור לו להישלף משם.
כיצד רואה הילד את הכמיהה החדשה שלו לדמות המשחררת המחברת לחיים לתרבות וליציאה מהאם. כמו שנוימן רואה זאת העצמי מתגלם כל פעם דרך ארכיטיפ אחר וחדש ומתקשה להתרחק מהארכיטיפ הקודם אשר הופך למחזיק כולא ונעשה שלילי . האב או הדמות המשחררת והמוציאה לחיים הופכת למקסימה וככל שתקסים יותר תחזק יותר תיתן אידיאליזציה הכרה וחיזוק תהיה מקסימה יותר . ולאן מוציאה את הילד באותו שחרור מן האם זה יכולים להיות דברים שונים הטכסים החדשים הספורט האינטלקט התחרויות אך כאן נדגיש את הכוח , החיבור לאלוהים הגדול לאדמה הקדושה, למוחמד לישו או לבודהה שבעיניים של ילד הופך למעין גיבור על שאליו כדאי לסגוד…ויש הבדל רב אם זה בדמיון של הילד או המציאות הממשית המתחילה לפמפם אותו בתכנים הרלבנטיים. וכאן מתחילות הצרות….
לאשמדאי באשר הוא שם, חאלס!
לאשמדאי באשר הוא שם: חאלס, בושה וחרפה!
אזלו מילותיי ,יבשו דמעותיי ואפילו קהו כאבי
לאיבוד הלכתי בין נשמות המתים ,רוחות רפאים
כמו לא הצלחתי להופכם לקבריי .
אבא אימא ,רציתי עד מאד, השתוקקתי להבין, לרפא..
לדעת סבל מולידי ,לנחם, למצות ולזקק את הטוב
להאמין באדם ,לסנן ולטהר ובעיקר רציתי
להעביר הלאה, שישמר ,שינצר הטוב והיקר.
אהבתי, באמת ובתמים, ניסיתי לפתור החידה ,קיוויתי
ואיך עומד אני בוש ונכלם ,אבשלום
אני המעביר, נושא הלפיד
הייתה ההבטחה גם להם שם וגם לאחרים כאן ואנה אני בא …