האם הפרעת אישיות נרקיסיסטית או גבולית יכולה להתהוות או להיווצר במהלך החיים המבוגרים או אפילו באמצע החיים והלאה?
תהליך אינדיבידואציה הוא תהליך מתמשך שבו האדם נעשה עצמו יותר ויותר עם השנים . זהו תהליך של גילוי ואינטגרציה המונע על ידי העצמי -גורם פנימי ארכיטיפי, הדוחף את האדם לאחדות ושלימות פנימית .התגלות העצמי האישי מתקיים אמנם לאורך החיים אך מקבל תאוצה מרבית בחצי השני של החיים (40-50) שבו העצמי השלם מקבל אט אט את מקומו של האגו התפקודי והדומיננטי המפנה מקומו המרכזי .
הבעיה שתעסיק אותנו במאמר זה הינה מה קורה לתהליך האינדיבידואציה המבטיח הזה שבו העצמי רוצה להתגלות במצבים אשר בהם האני אינו בנוי חזק ומחובר לפנות מקומו ולהיפך אנו נראה שמהדק את מקומו עם השנים. הדבר אופייני לאותה אישיות המתפתחת על בסיס של איזו פגיעה נפשית קשה בילדות או חולשת אגו ובעיקר כאשר הפגיעה הינה בעצמי הילדי שעדיין רך ושביר. אותו עצמי של הילד הניזקק כל כך ליחס ריגשי ואמפטי, לנראות, להתפעלות ואפילו להחזקה מסוימת של חלקי העצמי של הילד על ידי האם והאב התומכים.
כפי שיונג ראה זאת ארכיטיפ העצמי (התבנית הפנימית של השלמות,הכוליות) פעיל כבר מתחילת החיים ומכוון את התפתחות נפשו של האדם ואישיותו בהמשך עוד בתחילת חייו, כאשר נוצרת הנפרדות מהאם הגדולה המעבר מכלול בלתי מאובחן לאני עצמאי . המעבר הוא מתוך האחדות הראשונית אל האם והאב האישיים, אל התרבות החברה וכו, מולה נוצרת גם הפרסונה החברתית אך גם נשאר חיבור פנימי .המצב החדש מעביר את הילד משליטה מרבית של הטבע והאינסטינקטים הדוחפים אל שליטה חדשה של החברה והתרבות ההופכים בעזרת ההורים המתווכים לגורם מעצב .
העצמי, שמתחיל להתהוות בילדות כולל בתוכו גם את מה שעדיין לא מודע ויהיה מודע בהמשך וגם את המודע שמרכזו האני התפקד . גם את העצמי הגופני כולל האינסטינקטים והדחפים והוא יהיה כולל ושונה מן האגו בכך שיש בו מן הקולקטיביות התרבותית והאמת הפנימית . עם הזמן והשנים יקבלו העצמי ודרך התהוות שלו צורה אישית וייחודית לכל אחד, לכל חייו עם חוויות החיים שעוברות על האדם.
אך מהי האינדיבידואציה שתתקבל עבור אותה אישיות אשר התגבשה סביבי פגיעה נרקיסיסטית שעלולה לנבוע מסיבות שונות בילדות : מחוסר בנראות, מניצול אחד ההורים, מהשפלה ואי סיפוק של צרכים נרקיסיסטיים ילדיים ראשונים . ומה קורה באינדיבידואציה לאותה אישיות הזקוקה כל העת לפיצוי להערצה לתשומת לב מתמשכת ותעשה במשך החיים הצעירים הכול כדי להשיג זאת גם בדרכים חסרות מוסר מצפון ומתוך יחס נצלני לאחר.
אם אנו מניחים שהעצמי דוחף להתגלות יותר ויותר, להתגבש ולהוות מרכיב מרכזי המחליף את האני המנופח או מנותק מן המכלול, מן הפנים,או אני חירום שנבנה סביב אותה הזדקקות בלתי נדלית לנראות, למרכזיות ,לכוח ולשליטה. או מה קורה לאותו אני "חלש" ונחלש שצריך לעשות עבודה אינטגרטיבית גם לגבי מנגנוני הפיצוי ,השקרים ,ה"עבודה בעיניים" . מה קורה לאותו אני שנבנה כדי להקסים, לשלוט, להיות במרכז, אותו אני שמתוך הישרדות ניבנה כדי למחוק אחרים המאיימים עליו בנוכחות ובמרכזיות שלהם. כיצד ישחרר אותו אני שליטה,כיצד יתבונן בעצמו ויעמוד מול שקרים ומניפולציות של עצמו על עצמו !
אנו מאירים כאן את אותן אישיויות בהן האני לצורך סיפוקו, או התנתק מן העצמי, היה מרוכז מדי בעולם החיצוני ,חי באינפלציה מתמשכת ,לא יצר מצפון ומצפן פנימיים מרכזיים והאלמנט המוסרי שלו נבנה רק כלפי חוץ . לאותו עצמי שהאני שלו פיתח עבור מצפונו הירוד מנגנון של בושה והסתרה במקום אשמה חרטה וראיית האחר . מה קרה לאדם שיצר אינסוף מצבים וניסיונות חוזרים לסדר את מצפונו כלפי חוץ לספר לעצמו ולאחרים סיפורים מומצאים ושקריים והגיעה העת לעמוד מול עצמו כמו שעושה כל אדם בתהליך של גילוי העצמי: חשיפה לצל וחיפש החלקים הפנימיים האוטנטיים . ולצידו אותו אני חלש ובלתי עמיד שמוצף על ידי צורך פנימי וחומרים פנימיים של צל השואפים להגלות .
על פי תפיסתנו כמו שנאמר, העצמי אמנם מתחיל להתעצב בילדות ובסיסו הארכיטיפי עוזר בהתגבשות תוך כדי יחסים עם הסביבה הקרובה והחברה, אך כדי לפתח קשר הדוק ומתמשך לעצמי האדם חייב לפתח מצפון, להדק את הקשר עם עצמו, עם צילו ,עם תכונותיו המוסתרות הוא לא יעשה זאת בעצמו, הוא אמור לעשות זאת בתוך יחסים ודרך מערכת יחסים ,בעזרת הבנת ההשלכות שלו על אחרים , דרך ההתייחסות לאחר ובתהליך של עיבוד ריגשי מכאיב . האם הכאב הנרקיסיסטי הראשוני או הכאב של הרחמים העצמיים יוכל להתחלף בכאב אמיתי של לקיחת האחריות ועבודה על הצל?
על פי טענותינו באישיויות מסוימות התקלה הבסיסית תוך היווצרות הבסיס לעצמי יצרה נתק מסוים והצרכים הנרקיסיסטיים (מרכזיות שליטה האדרה והשמדת האחר המאיים) האפילו על היווצרות והתפתחות המוסר הפנימי, כמו המעבר מצורה של בושה לאופי של אשמה למשל . עם השנים ככל שהאישיות בעלת הפגיעה הנרקיסיסטית לא תיקנה את עצמה אלא בנתה את עצמה סביב אותו צורך בסיסי ונוספו לה נדבך על נדבך מנגנוני פיצוי והתנפחות של האני, מנגנונים שהרחיקו את האדם מן העצמי האוטנטי וכך נוצרה התרחקות מהעצמי כולו שתהיה בעוכריה של התפתחות האינדיבידואציה המאוחרת . המצב שייווצר הינו ,שהאישיות עלולה להתעוות ולהתעקם , ליצור מנגנוני שקר ורמייה וקווים פסיאודו-פסיכופטיים, נטיות מוגברות להשלכה. כל אילו עלולים לדרדר את האישיות להפרעה גדולה יותר לפרנויה ואצל אנשים גבוליים לפסיכוזה מאוחרת.
מה פירוש שמתוך הפגיעה הראשונית של העצמי והבנייה המפצה של האני שעימה תפקד האדם, שעימה יצר יחסים ואפילו גילה כוחות לרכוש מעמד, נוצרה בהמשך הפרעה עמוקה נרקיסיסיטית או גבולית וכיצד קורה הדבר.
על פי הראייה שהעצמי נעשה פעיל יותר ,רוצה מאד להתגלות ,וכביכול שולח את הצל וההדחקות קדימה לעלות ולהתגלות, כי רוצה לאחד את חלקיו הבלתי מודעים והמפוצלים ,חייב האדם בין השאר להתבונן בעזרת האגו והמצפון שלו ,ליצור אינטגרציה עם הצל ועם כל אותן תכונות אפלות ירודות ולעיתים לא מוסריות שקיימות בנפשותינו. זהו אחד מן התנאים המרכזיים לחיבור עם העצמי .אך ככל שהאני גדל קיבל כוח בצורה מעוותת ומנותקת , ככל שהקסים את הסביבה יצר מעריצים שיקר הונה והתנפח נוצר מאחוריו צל על צל והוא לעולם התבונן על עצמו ואף פעם לא יצר אינטגרציה שלו.
כך שבאישיות שכזו נוצרו יותר ויותר פערים ,יותר פיצולים חדשים והתרחקות מעמיקה מן העצמי. מתוך כך עלולים בקלות להיווצר ולהתווסף סיפורים ,שקרים ונרטיבים מומצאים שבו האדם בעצמו מאמין. התמונה שנקבל הינה שבמקום חיבור אוטנטי לעצמי נוצרו דפוסים מנופחים, סיפורים על סיפורים והתרחקות גדולה והולכת מהעצמי ומאוטנטיות אל עבר אישיות יותר ויותר שקרית ואפילו פסיכופטית ,תיווצר פחות ופחות אמפטית אמיתית ואנושית עד כדי מופרעות ניכרת ואפשרות שבירה לעבר גבוליות ופרנויה .
לסיכום ,במקום חיבור ואינטגרציה של הצל ליצירת עצמי שלם יותר אנו נראה תמונה של התדרדרות האישיות להפרעה אישיות עמוקה יותר .נוסיף לכך שההתבגרות וההזדקנות מביאות איתן בעיות נרקיסיסטיות חדשות והחלשות של החזקה ולכן ההפרעה עלולה מאד להתגבר והחלקים השקריים עלולים מאד לצמוח ולקבל גיבוי דרך האשמות, השלכות, פרנויה וקורבנות ההפרעה המתגברת תביא את האדם לצורך גדול יותר בשליטה ובכוח נטייה להשמדת האחר ובריכוז עצמי חסר תקנה.
דר אבי באומן avibauman.me