צל הילדות(החלק הקשה והמוסתר) ופצעי הילדות בתוכו מלווים את חיינו והם לעיתים מקור מרכזי לכאב ולבעיות נפשיות ורגשיות בהמשך. מתוך הילדות אנו חווים קומפלקסים שונים שהתפתחו , מנגנוני הישרדות למיניהם, הצדקות שונות להתנהגויות כאלה ואחרות ולעיתים חיפוש בלתי נדלה של ריפוי או פיצוי כלשהו ואפילו כניסה לאשליות מתוקות שמישהו יוכל להיות המרפא של אותו פצע..
המאמר ינסה לשפוך אור בעיקר על אותם מקרים בהם הצורך בלתי נדלה בפיצוי מצד המשפחה והסביבה הקרובה ,החברה או הממסד, בהם הצרכים אף פעם לא מסופקים והתסכול גדול ומשתלט . ובמקביל לצד כל זאת מתפתחת לעיתים אצל אותם מקרים הצדקה עצמית לכל התנהגות קשה, דרשנית ,תובענית שנעשית לגיטימית מתוך אותה פגיעות שרירה וקיימת .
ננסה להדגיש את ההצדקות הרבות והנרטיב שהתפתח אצל האדם בעקבות מצוקה אך תמיד מאפשר תירוצים והסברים על כל התנהגות, לצד זה נציין מטופלים שונים בהם הפנטזיה הטיפולית שלהם הינה ריפוי תיקון או חוויה טיפולית של מישהו שיהיה עבורם האובייקט המרפא אך המשאלה נשארת בעלת אופי ילדי ; שמישהו ,בן זוג, ילד שלהם או דמות חדשה של מטפל יתקן לי ירפא לי. המשאלה אינה שאני המטופל דרך התהליך אעשה עבודה פנימית. או שאני בעזרת המטפל אבין ואלמד לקבל מה אפשר ומה אי אפשרי לתקן ואקבל זאת כחלק מגורלי!
נפריד במאמר בין ילד הנמצא בטיפול או מתבגר ובין אדם בוגר בתוך החיים או בשנות הארבעים חמישים שנמצא כבר בתהליך של אינדיבידואציה, דהיינו הכרה יותר מעמיקה ואינטגרטיבית של עצמו.
בתהליך אינדיבידואציה אנו מתכוונים לאותו תהליך של התגלות עצמית שבו מתחיל וממשיך חיבור אמיץ יותר ויותר למי אתה באמת כולל הבנת ילדותך על מה היה ולא היה, תכונותיך הטובות והפחות טובות זהו תהליך, מסע הכורך בחובו עבודה פנימית ואינטגרציה של החלקים השונים של עצמינו ,של יכולת לקבל את פצעי הילדות, את הגורל בכלל ושל פיתוח יכולת להכיל ולדעת מה כן ומה לא אפשרי לשנות. זהו תהליך שבו עלינו למצוא את הכוח הפנימי והמשמעות של הדברים, לטפל בעזרת האחר או מטפל במה שאפשר וללמוד להכיל ולקבל בחמלה עצמית את מה שאי אפשר.
ננסה להראות כיצד עבודה פנימית של קבלה, הכלה ,חמלה עצמית והורות פנימית מצליחה לתת לפצעי הילדות ממד ופרספקטיבה חדשה בתוך המכלול . כיצד איחוי והבנת משמעות ולאו דווקא ריפוי, תיקון או פיצוי מקדמים את האדם . ובוודאי נדגיש שיש צורך בוויתור קשה ומכאיב על הפנטזיה שמישהו כהורה דמיוני יעשה זאת עבורנו כזולת עצמי מרפא.
המשאלה הקוהוטיאנית לזולת עצמי מרפא ותהליך האינדיבידואציה
הילדות הקשה החסרה או הטראומטית מטילה לעיתים צל כבד על חיי האדם .אותה תקופה ראשונית בסיסית שאמורה לתת את הבסיס הרגשי, את הבטחון את הקרקע עליו תצמח אישיותנו . ואותה תשתית היא לעיתים אותו מקור לצרות, קשיים, תסכולים ופגיעות.
אותן חוויות ראשוניות הפכו למקור של יצירת בעיות רגשיות, תסביכים אישיותיים, חסכים ושחזורים חוזרים של דפוסים לא בריאים ביחסים חדשים או לעיתים ניתוקים רגשיים ופיצולים שמפריעים בתפקוד . הבעייתיות הנוצרת מפריעה לעיתים ביצירת קשרים יציבים, בניית אישיות יציבה או צרכים עצומים של פיצוי ותיקון שלעיתים קרובות נכשל ומעורר תסכולים שונים .
ובאשר לטיפול ולאפשרות לתקן לשפר לרפא את הילדות
"פסיכותרפיה מספקת מענה זמני לפונקציות החסרות של self object, תוך שימוש ביחסי ההעברה, מה שמאפשר למטופל לחוות מחדש את עצמיותו" ה. קוהוט
הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה הדינאמית האנליטית מנסות לעזור ולטפל במצוקות ובעיות נפשיות למיניהן דרך תהליכי טיפול הרואים בילדות מקור מרכזי לבעיות. גם תיאוריות הדחף גם פסיכולוגיית העצמי ויחסי אובייקט שמות דגש על יחסים ראשוניים ומנסות להתמודד עם הבעיות שנוצרו דרך הבנת הילדות המוקדמת. הן מנסות לטפל ביחסים המוקדמים ,לשפר את חוזק האני, לחזק את הקשר לעצמי הראשוני ולתת מענה שיאפשר לבני האדם לתפקד ולהיכנס לעול החיים ,לקשרים חדשים ולתפקוד תקין לפי סוגי הבעיות.
נכון יהיה לומר שיש מקרים רבים שנעזרים בטיפול מתוך כך שעוברים חוויה רגשית מתקנת מודעות גבוהה יותר לעצמם ,יש שמשפרים את הבסיס הרגשי ועוזרים לילד לנער או לאיש הצעיר להתגבר על פצעי הילדות ועל טראומות מוקדמות להיכנס לחיים ,לתפקוד, לקשרים בדרך חדשה ומשופרת .
בשפת הפסיכולוגיה הטיפול המצליח מביא לשיפור ביחסי האובייקט, לקשר יותר טוב לעצמי ,לשליטה טובה יותר בדחפים והרגשה קומפטנטית יותר להנאה וסיפוק טוב יותר מן חיים . אך כל הטיפולים הללו העוזרים משפרים ומחזקים, לא תמיד מרפאים ומשנים את מצוקותיו הבסיסיות של האדם ובוודאי שלא את החלק בגורלו שלא ניתן לשינוי. הצלקות נשארות ולעיתים קרובות המשאלה לרפא, לשנות את הגורל ואת האישיות הבסיסית עדיין נותר בנפשו של האדם ולכן לעיתים ואפילו קרובות , מטופלים מגיעים לטיפולים חוזרים שונים מחליפים מטפלים ,מצפים, מתאכזבים ונשארים מתוסכלים. לעיתים ירגישו שעדיין לא הגיעו למטפל המיוחד המושלם שיעשה את הריפוי האולטימטיבי שדרכו תיפתר הבעיה הבסיסית שהוא סוחב מילדותו.
לעיתים המשאלה ואפילו הפנטזיה הזו נכנסת לתוך מערכות היחסים הקרובות כמו לזוגיות: "היא מקסימה ומושלמת" והיא תרפא לי פצע נרקיסיסטי שאני סוחב מילדותי או הוא חזק ויציב ויטפל לי בחרדה קיומית או הוא או היא ירפאו לי את הפצע עם אימא או אבא שלי. לעיתים קרובות הפנטזיה לריפוי לא תמיד מודעת ואפילו נכנסת לחוויית ההורות של אותו אדם עם ציפיות לא מודעות כלפי הילדים : ליחס מרפא שאקבל מהבן המוצלח או תיקון עם ודרך בת רגישה וחכמה. ואפילו כלפי יחסים עם חבר או חברה יכולה להתעורר משאלה כמוסה של תיקון פיצוי או ריפוי. ובוודאי שנראה לעיתים שחזור מסוים בדפוסים מתוך היחסים הראשוניים.
המשאלות הללו לריפוי אינן בלתי מובנות והן לעיתים אפילו הבסיס הראשוני לקשרים קרובים שנוצרים, אך בדרך כלל כאשר מתפתחים האנשים במהלך החיים וכך קורה ,אזי יש צורך לשנות דפוסים ,להשתחרר ולהתקדם לעבר תהליך המרחיב ומחבר את האדם לעצמי השלם . כאשר אחד מבני הזוג למשל צריך את אותה התרחבות ,שחרור והגעה לעצמו לא תמיד זה בהתאמה ותזמון לבן הזוג השני אשר יכול להיות פצוע יותר מילדותו למשל . ובוודאי לא יהיה המצב בהתאמה כאשר ילד, בן או בת הגיע זמנם לצאת לעצמאות והאם או האב עדיין לא מוכנים לכך ,זקוקים לאחד הילדים נשענים עליהם ריגשית וחיים דרכם את אותה פנטזיה לריפוי.
ואם אנו חוזרים לטיפול הנפשי לסוגיו ועד כמה מרוכז בילדות ורואה בה את המקור המרכזי לתיקון ולמילוי צרכים ראשוניים ועוסק מתוך תפיסה זו פחות בנפש כמקור פנימי לריפוי עצמי וכמערכת בעלת יכולת לספק חומרים מחזקים ומעצימים , בהכרח נשים את המשקל המרכזי על יחסי מטפל מטופל ואת חוויית הקשר הטיפולי כמקור מרכזי מרפא.
האם מסקנות אילו לגבי מקור השינוי וההתפתחות נכונות תמיד, האם יהיה תמיד ריפוי או שינוי והאם יקרה מתוך היחסים? האם יכול להיות שינוי שאינו דווקא ריפוי ? או האם היחסים יהיו רק טריגר להעלאת חומרי השלכה ועבודה פנימית בטיפול ? ובעיקר תהיה שאלתינו כאן ,האם נכון יהיה לשים את הדגש על תיקון יחסים ראשוניים דרך יחס המטפל ולהזין באופן סמוי את האשליה שהיחסים הטיפוליים יתקנו את הפצע הבסיסי ? במיוחד כאשר הוא קדום כל כך!
וכאן נכנס הרעיון והמושג של תהליך האינדיבידואציה: תהליך אשר במהלכו נעשה האדם אינדיבידואל מודע יותר ויותר לעצמו השלם והייחודי ומכיר טוב יותר באחר כזה הנושא לעיתים חלקים מתוך השלכותיו אך לאו דווקא כהורה או הזולת עצמי המתקן . המודעות כוללת את הילדות וקשייה ,את החיים עצמם ,הבחירות השונות ,אותם חלקים פחות אהובים ומקובלים על עצמינו שמושלכים על האחרים שזה הצל ואותם ניגודים שיש בתוכנו ולא תמיד היינו מודעים להם. המודעות הינה גם למשמעות ולחלק הרוחני של הדברים.
בתהליך זה נחשף האדם יותר ויותר למה שהוא כן ולמה שהוא לא ,למה שרוצה ולמה שלא היה רוצה להיות ,מה של האחרים ומה שלו, אך התהליך חייב להתקיים עם עבודה פנימית קשה בדרך כלל בעזרת מישהו שהוא אובייקט להשלכות ולאו דווקא זולת עצמי זאת כדי לקבל צדדים שונים כחלק ממנו. בתהליך זה אדם לומד לקבל ולחיות עם חלקים קשים בתוכו עם פצעים שלא ירפאו עם מה שייך לאחרים ומה חסר לו, עם פגיעות שאף פעם לא ירפאו ועם קבלה עצמית של חלקי גורל שלא ישתנו.. גם המטפל באותו אדם לעיתים משליך ולומד להכיר את המטופל את החלקים שלא עברו אינטגרציה בתוך עצמו .
תהליך הקבלה העצמית של המטופל כולל הבנה של מה שאי אפשר לשנות ,כולל וויתור על אשליות שונות גם בקשר לטיפול, לדמות המטפל, למה שמעלינו ולחוסר הנצחיות שלנו . זהו תהליך שעוזר לנו להבין את משמעות הבחירות שלנו בחיים ,הילדות על מרכיביה , ההתבגרות שהשאירה לעיתים סימנים ,על הקשרים המשפחתיים ,הפגיעות שלא נוכל לרפא והדברים שלא נשכיל להשיג.
התהליך זה של גילוי העצמי שלנו על חלקיו השונים וגווניו הייחודיים כולל קבלה של מה שאין ביכולתנו לרפא או לשנות וויתור על אשליות , הוא תהליך זה דורש אומץ עבודה פנימית נכונות לעמוד בכאב אך גם התחברות לחמלה וקבלה עצמית.
בתהליך זה כאשר נעשה בטיפול המטפל גם הוא יהיה בעל נכונות להשפעה הדדית להבין חלקים חדשים של עצמו דרך המטופל העקרון אינו דווקא זולת עצמי דוגמת הילדות אלא יחסים הדדיים ,אמנם לא סימטריים אך כאלו שבהם גם המטפל מתחבר לעיתים לחלקים חדשים של עצמו או מטפל מחדש בחלקים לא מעובדים.
האינדיבידואציה מתייחסת לעבודה הפנימית להכרת הלא מודע וחלקים מתוכו ולקבלת הגורל והזמניות שלנו לעומת הנצחיות והדרך היא ארוכה.
