"העולם קיים נוצר ומתהווה בכל רגע ורגע, לעיתים הוא נהרס אך גם מתחדש ובתוכו, ומעפרו נברא האדם שהפך ליצור מתבונן מתפעל חושב ולומד, ובכוחו של האדם לברוא את עולמו שלו, לצור אך גם להרוס עולמות. וכאשר ישכיל האדם לברוא וליצור מתרחבת דעתו וגדל עולמו, וככל שיחבוק יותר תבל, ידע ויבין שהוא והעולם חד הם.
(אבי באומן)
על אף שרבות הגרסאות של מיתוס הבריאה, בחרתי להתחיל ממיתוס הבריאה האולימפי כפי שמכנה אותו ר. גרייבס .מיתוס זה[1] מיתוס זה מספר כי בתחילה היה הכאוס (תהום פעורה) ומתוכו נולד אירוס(אהבה) יוצר הזיווג והתנועה, גאייה שהיא הארץ וטרטרוס(המערב הרחוק), שהוא העולם האפל שמתחת. גאיה, האדמה מספר המיתוס, שלה כמיהה ללדת ולהפוך מסתם אדמה לאם הגדולה, ומתוך הזדקקותה לבן זוג ומגן, התחברה לכאוס ובעזרתו ילדה לעצמה את אוראנוס שהוא השמיים וגם הופך להיות האב הראשון.
אוראנוס בנה ובן זוגה של גאייה היה בתחילה מרוחק, הוא הביט בה מעל ההרים הגבוהים, הפרה אותה בגשמיו והיא ילדה את הצמחים העצים, החיות והציפורים. נוספו גם הנהרות האגמים והימים. עם הזמן התקרב אליה אוראנוס ומידי לילה, כאשר הזדווגו ילדו ובראו שניים אלו האדמה והשמיים את היצורים הגדולים הראשונים הטיטנים, את היצורים מרובי הידיים ואת הקיקלופים הנפחים הענקים בעלי העין האחת. הטיטנים(האדונים), שניים עשר ילדיהם, שהיו יצורי ענק כמעין אילים ארכאיים פראיים אך בעלי איכות אנושית, התרבו ביניהם. המפורסמים מבין הטיטנים היו כרונוס (זמן), ריאה(אדמה), הטיטנית החכמה מטיס (היועצת)הטיטנית המתוקה תטיס (העורכת), אוקיינוס (המהיר), הטיטן .איפיטוס (כוח המגן) בעזרת טיטנית אחרת ילד את פרומתאוס (החושב קדימה) יוצר האדם, את אחיו אפימתיאוס (החושב לאחר מעשה), אטלס(המעז) ועוד רבים ורבות אחרים.
מתוך טיטנים אילו יולד מאוחר יותר הדור הבא שיהפכו לימים לאלים האולימפיים, אך לא לפני שילחמו בענקים ויכבשו את מקומם כל זאת בעזרתו של גדול הגיבורים האנושיים הרקולס.מה שאומר שכדי שיהפכו האלים לאלים חייב להיות כבר אדם על פני האדמה.
ואולם לא לאורך זמן נמשכה ההרמוניה בעולם החדש. אוראנוס אשר רכש מעמד גדול מדי ראה כי שבניו הקיקלופים וגם אילו מרובי הידיים אינם לרוחו, הם לא נראו לו ואולי פחד מהם, החליט להפטר מהם לקברם באדמה, כלומר להחזירם לבטן אימם. במעשה אכזרי זה עלב אוראנוס באמא אדמה וגם הכאיב לה מאד.
גאייה החליטה לנקום בבעלה ולפגוע בכוחו ובאונו. היא אספה את ילדיה הטיטנים נתנה בידיהם מגל גדול וביקשה שיסרסו את אביהם עת יבוא בלילה כהרגלו לשכב עימה. כולם פחדו מפני אביהם מלבד כרונוס בנה הטיטן שהיה היחיד שהעז ואף רצה לבצע את זממה של אימו, כמובן גם מתוך אינטרס שלו לגבור על אביו הטירן ולרשת את מקומו ולהביא להתפתחות.
בלילה עת שכבו הוריו, בא כרונוס ותוך מעשה המשכב כרת את אברי אביו וגרם לכך שדם ולא זרע הפרה את האם, האדמה ואילו אבריו הענקיים של האב נפלו לים הגדול. קילוחי הדם שניתזו מתוך סירוס אימתני זה אל אדמת הארץ יצרו את האירניות (הכועסות, ששמן פוריות במיתוס הרומאי) יצורים שהפכו לאלות נקמה המענישות את הפוגעים בבני משפחה ובמיוחד את המתעללים בהוריהם. זאת ועוד, זרמי דם אילו על פני האדמה הביאו ליצירת הענקים, יצורים מפלצתיים שבהם יאלצו האלים להילחם על מנת להפוך לאלים אולימפיים.
אבל ועם זאת, אבר המין הענק הכרות של אוראנוס שנפל לים הגדול, הפרה את מימיו ומתוך קצף הגלים נוצרה, יפהפייה ערומה ומדהימה את כל רואיה שהפכה מיד לאלת היופי והאהבה ושמה אפרודיטה (ילידת קצף הים). סירוס טיטני זה של הכוח האבהי השמיימי הבלתי מרוסן בתחילתה של הבריאה, הביא אם כן, אמנם בכאב, להיווצרות עקרון האהבה והקשר הארוטי מחד אך מאידך גם ללידתו של מוטיב המצפון הנוקם וליצירת כוחות נוראיים, עמם יהיה צורך להתמודד כדי להתפתח. אך בכך לא תם עדיין סיפור הבריאה הראשון.
האכזריות של האב כלפי ילדיה של גאיה-הקיקלופים ומרובי הידיים והמלחמות הממושכות של הדור הבא, האלים בילדיה האחרים של גאיה, הענקים, יצרו תגובות נקמה אימתניות של האם הגדולה. האם הגדולה, האדמה יצרה תוך זיווג עם טרטרוס, העולם אשר מתחת, את דור המפלצות דמויי נחשים ענקיים ובראשן את טייפון (רוח שורפת) ואכידנה (נחשית הצפע) שעל צאצאיהן הגורגונות (האיומות), קרברוס(השד שבחור)-הכלב השומר, חימרה (העז המפלצתית) וכדומה נשמע עוד רבות בסיפורי המיתולוגיה.
כך נבראו בעולם שושלות גם אילו של הטוב הבונה המואר, שתוך המאבק ברע יהפוך בהמשך לעקרונות אנושיים ותבוניים וגם שושלות הרע המפלצתי עד אינסוף שיהווה גם הוא חלק מנפשו של האדם ויעמוד כאתגר של הטוב. חלק מן הבנייה האנושית תהיה במאבק הזה של הרע העומד מנגד ושל הטוב המנסה למגר אותו.
לא בכדי העסיקו את עמי כל הארצות שאלת הבריאה; הן זו של העולם, הן של האדם ואפילו יותר מכך, האדם ניסה לתאר איך נוצרו האלים אילו ששולטים בכל. בכל עם ותרבות, התפתח המיתוס סביב עניין גדול זה. מיתוס הבריאה שהוא הסיפור הבלתי יאומן, שהוא מעל החיים, מנסה ליצור סיפור על איך הכול התחיל, מי התחיל וכיצד זה נוצר. מיתוס הבריאה מנסה לתת תשובה לשאלה, מי הם הכוחות הפועלים למען הבריאה ומי לידם הכוחות המעכבים או המונעים מליצור את היצירה המופלאה: העולם והאדם בתוכו. סיפורי המיתולוגיות הללו אם כן עוסקים במה היה נתון מראש, במי הבורא שיכול להיות גם הנברא, מה ברא ומה היה התהליך, מי הם הכוחות הפועלים: האימהיים והאבהיים, הנשיים והגבריים, אילו הטובים ואילו הרעים ובאופיו של התהליך כולו.
מיתוס זה יכול להיות אכן בריאת העולם, האלים, האדם, הגבר והאישה, של עם מסוים, או של משפחה זאת או אחרת או אפילו האדם היחיד שגם סביבו נוצר סיפור קטן שיהפוך בהמשך למעין מיתוס שהוא אבני הפינה של הנרטיב האישי. המיתוסים של הבריאה, של ההתחלה עוסקים על כן בהיווצרות, ברצף הדברים ובסדר ההתפתחות של העולם והאדם, מהכאוטי למסודר יותר, מהחד ממדי למגוון, מחוסר מבנה למבנים בעלי צורה כמו כן מהפרימיטיבי לגבוה יותר לאנושה ובמאבק שבין הניגודים: הטוב והרע, החייתי והאנושי, האב והאם, הגברי והנשי ואפילו האנושי והאל אנושי. ומה לכל זה ולהיווצרות הנפש? תורת נפש כמו זו היונגיאנית הרואה הקבלה בין ההתפתחות העולם והתרבות האנושית ובין נפשו של היחיד ואפילו טוענת לקיום מבני העולם הללו-ארכיטיפים בתוך נפשו של האדם, מתייחסת למיתוסים שכאלה גם כתהליך אבטיפוס המסמל את היווצרות הנפש על שכבותיה השונות ובתוכה תודעתו המתחדשת של האדם.
שני סיפורי הבריאה, הבראשיתי היהודית והמיתוס היווני יכולים לשמש לנו כשני מודלים של בריאה, יצירה והתהוות הן של נפש היחיד והן של זו הקולקטיבית, האובייקטיבית בשפתו של יונג. בתפיסה מונותיאיסטית כמו היהודית ברור כי הבורא האחד והיחיד הוא זה שהיה תמיד, יהיה תמיד והוא בעזרת רוחו שהייתה בכל, ברא ויצר. הוא נצחי, הוא קיים בכל ויחד עם זאת הוא פועל מבחוץ. לעומת התפיסה היהודית שעל פיה האל הטוב ברוחו פועל ומדבר את מעשה הבריאה באהבה, נראה בסיפורי המיתולוגיה היוונית בריאה ענקית המרחשת בדרך אנושית כמעה, כלידה והתפתחות, החל מהחומרים הראשוניים: הכאוס, האירוס והאם הגדולה גאייה שהיא האדמה עצמה, המשך ביצורים ארכאיים הטיטניים שנולדו מתוך אותם חומרי גלם ראשוניים, משם לאלים הנולדים כילדים מתוכם.
רק בהגיענו לבריאת האדם על ידי האלים וללידת הגיבורים נראה את כוחם של ישויות אילו משתנה, הן יוצרות מזדווגות ויולדות מתוך עמדה אלוהית על אנושית. ההיווצרות במיתולוגיה זו אינה אם כן בכוח הדיבור, בעשיית סדר ובהפרדה, ואינה בהוויה נצחית חיצונית לדברים כמו האל שבבריאה היהודית אלא ב כמעין אקט התפתחותי הלקוח מן החיים הטבעיים שבו האימהות היא ראשונית: תשוקה, הזדווגות, לידה ושמירה על הטבע. האבהות היא המגנה הדורשת כוח סמכות ציות ויותר מאוחר גם סדר. הבריאה והיצירה על פי שני נקודות מבט שכאלה יכולה להיות בעלת מניע של כוח רוחני הנתון מראש, של שימוש בשפה, במילה של עשיית סדר, בהגיון, בהבחנה והפרדה ואז ניתן לראותה כפטריארכלית כשהלוגוס שולט בטבעה, אך היא יכולה לא פחות מכך להיות כזו בעלת מניע של תשוקה זיווג, אימהות, לידה והתפתחות ואז היא מטריארכאלית-נשית ועקרון האירוס במהותה.
יוצא מכך שגם על הנפש הקולקטיבית[2] שהתפתחה מעבר לדורות ובמקביל לכך גם על נפשו של היחיד העוברת התפתחות בחייו ניתן להביט בשני אופנים אילו. יונג טוען כי החלק הקדום והטבעי יותר בנפשנו הוא הלא מודע הקולקטיבי וככל שנעמיק בו יותר נמצא מבנים יותר ארכאיים וכאוטיים קוטביים ובהתאם לכך גם התכנים יהיה אמורפיים, יותר אי רציונליים וניגודיים כמו אילו שמצאנו במיתוס הקדום. נראה על פניו כי אזור זה שבנפש הוא בעל סממנים של הטבע על כל פניו, הפראי הקטוני אך גם היפה והנשגב.
לעומת הלא מודע הקדום והארכאי שדימוייו הם פרימורדיאליים, החלק החדש יותר ואולי גם המתחדש הוא ה-אני, האגו שהוא מרכזה של התודעה. האני אינו קיים כמובן מאליו ולמרות שצמיחתו מתרחשת מתוך גרעין טבעי שקיים מראש, דרושה פעולה אקטיבית יותר הן מן החוץ, מן הכוחות האנושיים שיעזרו לו לצמוח והן מן הפנים, מן המכלול של הכוחות הפנימיים הארכיטיפים הקיימים מראש בלא מודע. האני המיוחל הוא בעל סממנים רציונאליים מציאותיים מחשבתיים אך גם בעל אינטליגנציה רגשית והוא גם זה שיוכל בהמשך להתבונן על עצמו ועל העולם וליצור צמיחה חדשה. הוא יוכל גם להיכנס חזרה פנימה למצע הקדום יותר ולהביא בכך להפריה שתהיה בבחינת בריאה יצירה, התחדשות וריפוי.
הסתירה כביכול בין הראשוניות של רוח האלוקים המרחפת מראש, מעל ובוראת בעזרת המילה ההיגיון והסדר ולעומתה הדחף האימהי לזיווג, לידה ויצירה אינו צריך להדאיגנו. כנראה שיש צורות סימבוליות כאלו ואחרות לבריאה וליצירה. יונג טוען כי העצמי הקולקטיבי (Self), הוא המטריצה הראשונית אשר ממנה יברא האני כאדם הראשון ובעקבותיו נוימן מוסיף כי לצד שכבת העצמי, בריאת האני וחיזוקו נובעת מן ההשתחררות ממטריצה זו שהיא כאם גדולה דהיינו, הלידה הגדילה והעצמאות מממנה בילדות תעזור ביצירת האני מצד אחד ובהמשך החיים החזרה אליה, כמקור והרחבת התודעה מן הצד האחר. פרויד לעומתם שהוא בעל תאורייה של דחפים ,טוען כי האיד הוא הדחף הראשוני המולד ורק בעזרת האובייקטים המגדלים, המתגמלים ומתסכלים ייווצרו מרכיבי הנפש האחרים: האני העליון והאני. התפתחות זו על פי פרויד הינה סובלימציה של יצרים, היכולת לקחת חומרים מן הלא מודע מן הצד האחד ולתעלם, לעדנם בדרך חברתית מסתגלת מצפונית ורציונאלית מן הצד האחר.
פרויד מן הסתם בדרכו הפסיכו דינאמית קרוב יותר לדרך הבריאה הרציונאלית העושה סדר ומביאה להתגברות על מבול הדחפים בעזרת כוחו של המצפון, המחשבה והמילה. יונג ונוימן לעומתו קרובים יותר לדרך הסימבוליקה ההתפתחותית והמיסטית [3], ובגישה שהיא במהותה יותר פסיכו דרמטית, מתארים יחסים קווזי אנושיים בין הלא מודע והאני. החל מאחדות ראשונית מזינה, השתחררות מן האחדות האימהית, המלחמה בדרקון ובהמשך החיים היכולת להיכנס וליצור זיווג מחודש עם אותה אם כזיווג או כלידה מחדש. בשתי הגישות נמצא את הקונפליקט, את המאבק והפשרה שנובעים מתהליכי בריאה קשים שכאלה.
פרויד מתייחס בעיקר לדמויות ההורים המעצבות וידגיש את הקונפליקט בין החלקים היצריים והתבוניים, את הטראומה שהודחקה את הסובלימציות והפשרות הנוירוטיות שיצוצו בדרך ואילו נוימן ויונג אשר נקודת מוצאת היא הן ההורים הראשונים הארכיטיפים והן אילו הפרסונאליים, ישימו דגש על הפרסוניליזציה הארכיטיפית על הניגודים חסרי הפשרות, כמו האור והצל הגברי והנשי, על הטרנספורמציה ויציינו את הקומפלקסים האישיים שיוצרו אצל כל אחד ואחד והם כמפלצות אישיות עימן יצטרך האדם להתמודד בהמשך חייו.
חלק ראשון זה על הבריאה וההיווצרות טרום התודעה דהיינו לפני בריאתו של האדם, ייעזר בכוחו של מיתוס הבריאה בשני נושאים: ראשית, בהבנת התהליך של התפתחות הלא מודע עצמו, בסיפורה של אותה שכבה קדומנית הקיימת עוד בטרם נוצר האני שהוא מרכז התודעה כיצד הפכה למטריצה כה מורכבת ורבת מבנים מוגדרים. אותה שכבה, שהיא כנפש האובייקטיבית שעימה מגיע התינוק אל העולם לפני שהתפתחה אישיותו. פרויד ניסה לשחרר אותנו מן המיתוסים וליצור הסבר רציונאלי, מדעי [4] לכל תופעת הלא מודע והתפתחות האני מתוכה. האיד הוא החלק המולד בלא מודע הוא ורק הוא אליבא ד-פרויד לא האני העליון ולא האני הם מבנים בעלי בסיס מולד.
יהיה זה מעניין דווקא לנסות לקשור את מיתוס הבריאה טרום האדם לתהליך היווצרותו של אותו מבנה שפרויד מכנה אותו איד-יצרי-סתמי בלבד ללא סדר, לעומת יונג ונוימן הרואים דווקא בו את גולת הכותרת, את התשתית הנפשית הכוללת לטוב ולרע, היצריות, הנפשיות והרוחניות-יחד "העצמי" .
שנית, נעזר במיתוס הבריאה פוסט –אדם כדי להבין את דרך הבריאה, היצירה וההתפתחות של האני, התודעה האנושית שבתוכנו, שכבת התודעה שצומחת ומתרחבת כמו אי מתוך הים לפי דימויו של יונג. סיפורי המיתולוגיה יציגו את האני כסביל ופעיל מול הלא מודע, הן כחומר ביד היוצר או כגיבור הנלחם על יחודו ועצמאותו אך זקוק עם זאת לעזרת האלים המייצגים את הכוחות הפנימיים ואת הוריו ומגדליו האישיים המייצגים את הכוחות החיצוניים.
הסיפור המיתולוגי על יצירת העולם עם דמויותיהם של אירוס גאייה ואוראנוס כמרכזיים נותן לנו אפשרות לראות את הכוחות הראשוניים בעולם ובנפש כדחפים של מין, אימהות ואבהות, יצירה ובריאה אך גם מאבק של כוח, של סירוס, נקמה והרס, ואפילו ניצנים של יצירת המצפון, הנתונים כבר מלכתחילה.
סיפור הבריאה מראה לנו בשפה ציורית ארכאית כיצד כוחות ראשוניים אילו מתפתחים במהלך ההיסטוריה האנושית ונוכל אפילו להסיק ממנו גם לגבי הכוחות הפועלים בהיסטוריה ההתפתחותית של היחיד. האם גאייה ,הארץ עצמה מופיעה כקדומה וראשונית יותר מהאב והיא זאת בעלת דחף הזיווג ויצירת הצאצאים מתוך עצמה וגופה.
לעומתה האב אוראנוס, השמיים מעל, נוצר ממנה ומן הכאוס אך זוכה בעצמאות וכוח והוא ההופך בעל יכולת הפריון כוח ההגנה מלמעלה, עשיית הסדר ,הסלקציה והמצפון . האם הראשונית היא החומר, הגוף ההיריון והלידה ודואגת לכך שהטבע ימשיך ואילו האב הוא שופע מלמעלה מן השמיים, הוא הרוח ומוריד הגשם. המיתוס מראה לנו גם את ההרמוניה ביניהם בזמן הזיווג והאחדות שם נוכחת היצירה, אך גם את ניסיון ההשתלטות אחד על השנייה, את אפשרות הפגיעה, את המאבק ההיחלצות, את הנקמה והשימוש בילדים. אנו יכולים לנתח את המיתוס ולהבינו ברמה הכלל אנושית כפי שקיימת ביסוד הנפשי שלנו כרפרטואר של אפשרויות בעלי היסטוריה כבדת שנים. אנו יכלים גם לראותו בחיי הנפש הפרטית דהיינו זרימת האנרגיה האימהית והאבהית כפי שנחווה בסביבת הגידול שלנו.
ההרמוניה השמיימית מופרת כאשר האב מקבל כוח רב מדי ומתחיל לעוות את הסדר הטוב ואולי לגרום לדיסהרמוניה שתביא בהמשך להתפתחות. הוא אינו דואג לזרימה ה"טבעית" ולרווחת ילדיו אלא להעדפותיו ולמקום כוחו בלבד. ניסיונו של האב לעשות סדר משלו, לא לקבל את מה שלא מוצא חן בעיניו ,לדחות, להעדיף ולפעול ממניעים זרים לטבע השגרתי גורם לדיסהרמוניה. בסיפורי התנ"ך היהודי שאינו מתאר את הבריאה מתוך הסכימה הזוגית בעיית כוחו של האל אינה בעיה: הוא היחיד, אין מי שיסתור אותו או יתנגד לו, ולכן הוא זה שיכול לגרש מהגן, להעדיף את הבל על קין וכך נקבע הגורל.
אך הפרוטוטיפ היווני דומה יותר לסכמת הזיווג בעלת הניגודים ואנו יודעים שכמו אותו חוסר איזון בין אוראנוס וגאייה שמתואר במיתוס כך מתקיימת גם אחת מן הצרות הרווחות המביאה לבעיות קשות בבסיס חיי הילד, חוסר איזון בין כוח אבהי ואימהי במשפחה. ראינו זאת גם בסיפורי האגדות [5]כאשר או האם או האב מקבלים כוח רב מדי מופיעים המכשפה או ייצוגי שטן ועוד. כאשר אחד ההורים חלש מדי ונותן לשני להשתלט מתרחש האסון וכמובן גם המאבק וההתגברות שיכולים להביא גם להתפתחות.
המיתוס מציג את האם כזו העושה יד אחת עם ילדיה כדי לחזור לאיזון הטבעי. היא עושה זאת מתוך פגיעה. האב דחף את הילדים הלא רצויים לתוך ביטנה והכאיב לה. אך נזכור שגם אם כוחה של האם יגבר יתר על המידה היא עלולה לעצור את הטבע, להשתולל ואפילו לכלוא את ילדיה ללא רשות לצאת לעולם זאת ניראה בסיפורה של האלה דמטר -האם הגדולה שאין ברירה את ילדתה צריך לחטוף ממנה.
סיפור הסירוס של אוראנוס על ידי ילדיו מזכיר לכולנו את טוטם וטאבו של פרויד. פרויד מדבר על הרג האב הראשון, על התפתחות אשמה ומצפון וכן על ניסיון ליצור את האב מחדש בעזרת הטוטם. תהליך זה הוא כמעט היחיד שבו מוכן היה פרויד להודות על קיום של נפש קולקטיבית[6], למרות שלא קרא לזה כך.
מעניין לראות שגם במיתוס שתיארתי, מתוך סירוס האב נוצר מרכיב האשמה, דמויותיהן הציוריות של הארניות הכועסות שנולדו מתוך טיפות דם הסירוס שנפלו על האדמה (גאייה), והן שתופענה בהמשך ההתפתחות האנושית כמצפון הארכאי האימהי הרודפני שיכול להביא עד פסיכוזה כמו בסיפורו של הגיבור הורסטס לאחר שרצח את אימו.זה אמנם עדין אינו המצפון האבהי החברתי הנרכש דרך הזדהות עם דמות האב כמייצג חברה נתונה-סופר אגו ,אלא מצפון ארכאי טבוע עמוק ברמה יצרית קדומה וקשור בחרדת אשם כלפי ייצוגים אימהיים.התיאור המיתולוגי של שלושתן הוא זוועתי למדי: הן זקנות מן האלים ,שערותיהן נחשים,אייסכילוס מתאר אותן כשחורות עור ולעיתים הופכות ללבנות,לעיתים מופיעות בעלות כנפיים ודומות לרוחות נשים אחרות כמו אילו של ההרפיות.
ריחן היה בלתי נסבל עיניהן רושפות רעל וקולן נבחני כקולה של כלבה.הן נושאות לפידים ונחשים וביתן הוא מתחת לאדמה גם שמותיהן מבטאות את מהותן :האחת היא אלקטו "הבלתי נגמרת" השנייה טיסיפונה "נקמה" והשלישית מגרה "זעם הקינאה".ייצוגים אילו בהחלט יכולים להתאים לתיאוריה של מלני קליין את ייצוגי האובייקט של האם הרודפנית,אילו המעוררים את חרדת האשמה הרודפנית.
סיפור הסירוס של אוראנוס הכוחני המחליט מי מילדיו יישאר ומי לא ,האב המפחד מילדיו השונים, החזקים, האחרים הלא סימטריים (קיקלופים עם עין אחת ומרובי ידיים)מעורר בנו את התהייה מדוע פרויד לא הזכיר כלל את טיבעה של האנרגיה האבהית לסרס, להרוג ולדחות את ילדיו אם מתוך פחדיו או העדפותיו. כבר מתוך מיתוס זה אנו למדים שבתוך האב הקדמון קיים חשש למקומו ולכוחו ,הוא מפחד מילדיו ונוטה להחזירם לבטן אימן. אך ייתכן כי גם בשל שאיפתו לשלמות,לסימטריה ולתבניות המוכרות הוא ידחה את השונה והאחר. המיתוס הקדום הזה מתאר אנרגיה אבהית ראשונית שהיא כמעט חסרת אנושיות. במיתוס ההמשך, שבו נוצר דור שני לאבות ניראה התפתחות מעניינת של כרונוס לעומת אוראנוס.
אך תחילה עלינו לברר פן נוסף של המיתוס המעניין הזה ,כיצד נוצרת אילת היופי והאהבה הארוטית ,זו שתהיה אמונה על הקשר בין המינים ,דווקא מתוך סירוס אימתני שכזה. ראשית,היא נולדת מתוך הים ולא מתוך בטנה של אמא אדמה ,היא אינה קשורה לאימהות הקטונית האדמתית הזו אלא נוצרת מתוך אמא אחרת ,הים המסמל את הלא מודע הרגשי. דווקא כאב הויתור על הכוח הפאלי ,ואולי על הפראות היצרית הכוחנית המשתלטת הוא שיביא ללידה של עקרון היופי ,האהבה והקשר. וזו רק ההתחלה ,כי האלה אפרודיטה ,התפתחותה ומעלליה ילוו אותנו בהמשך כאשר נדבר על גלגולי האהבה בסיפורה של הגיבורה פסיכה,הנפש האנושית ויחסיה עם האלה.
ונחזור לאם הגדולה הראשונית גאייה שאינה מסתפקת בסירוס האב ומתוך כאביה ותסכוליה מהאב אוראנוס נוקמת ביצירת זיווגים עם העולם שמתחת. אוראנוס הרים אותה אל על אך לאחר שעלב בה היא יורדת מטה . המיתוס מזכיר לנו שלא רק מעלה נושאית האם את עיניה וכי לעיתים תכאב,תיעלב ותתנקם ותלד את הרע,המפלצתי העוצר והממית.אפילו בדור השלישי של האילים האולימפיים עדיין מופיע מוטיב זה כאשר הרה התנקמה בבעלה זאוס ויצרה בעצמה ללא זאוס את טיפאון המפלצתי בו נעזרת מאוחר יותר כנגד כמה מהאובייקטים לקנאתה.
המפלצות יסמלו עבורנו את העיוותים שנוצרו ויוצרו בהמשך מפגיעות, מעלבונות ,מקנאות המביאים לנקמות לאורך כל סיפורי המיתולוגיה כמו גם בחיים. בנפשו של היחיד ,לידות שכאלה מסמלות עבורנו את אפשרות היווצרותם של הקומפלקסים האישיים[7] אשר בבסיסם עומדת על פי רוב פגיעה.לכל מפלצת יש היסטוריה של פגיעה או נשלחה על ידי משהו בכדי לפגוע.
ומה קורה בהמשך המיתוס בדור הטיטנים?
ומה קורה בעולם של מטה מתחת לפני השטח:המיתוסים של הקטה המכשפה ,עולם הלילה והמוות.
הדור השני של היצורים המיתולוגיים המקבלים צורה אנושית יותר והם גם ילדים,בנים ובנות של האב והאם הראשוניים. הטיטנים מתפזרים על פני הארץ ,רובם על האדמה אך חלקם במעמקי הים כמו תטיס ואוקיאנוס וחלקם אף מתחת לארץ במעמקי השאול כמו המכשפה הקטה (מאה ),המייצגת את הפן החשוך של האם הגדולה .
הם אינם אילים ממש ולא יזכו להיות כאלה אך מייצגים המשך התפתחות ויותר מורכבות של האנרגיות הארכאיות הראשוניות. ממשיכתה של גאייה בציר האמהות היא ריאה,האם הגדולה הבאה ובעלה הטיטאן שסירס את אביו הוא כרונוס אב הזמן שיהיה האב הבא. שאר הטיטנים מייצגים כוחות אנרגטיים מתחומי חיים שונים שישחקו תפקידים בהמשך ההתפתחות,החשוב שביניהם הטיטאן פרומתאוס "החושב קדימה " שישמש תפקיד חשוב בבריאת האדם והתפתחותו ובהתפתחות התודעה האנושית בכלל.
ייצוגי האם הראשוניים על פניה השונים: את גאייה הכרנו והיא הארץ,האדמה עצמה ,המקור לכל והכרנו את הארניות שנולדו ממנה ומדם אביהם ומסמלות את הפן המצפוני הרודפני שלה, אך המיתולוגיה מספרת לנו על עוד מספר ייצוגים פרה-אולימפיים הממחישים לנו את כוחה של האם ואת מורכבותה בסיפור הבריאה כמו גם בגורלו של האדם.קבוצה חשובה אחת הקשורה בייצוגי הלילה ובעיקר הירח ונולדו לאימם הלילה, היו שלושת המוירות או אלות הגורל שהן הטוות את חוט החיים .
הגורל שנקבע כבר בלידה כפי שראו זאת היוונים והרי כולנו יודעים כי דמות האם הינה חלק מרכזי בגורלנו. המוירות בנות הלילה ( המסמלות את שלושת חלקי הירח ,הסער,המלא והמתרוקן) כמו במיתולוגיות רבות אחרות הן כנשות טוויה :האחת קלוטו(הטווה),השנייה לכסיס (המקציבה את הכמות) והשלישית אטרופוס (הבלתי נמנע) זאת הגוזרת את החוט. שלושתן יחד כיחידה אחת בעלות כוח שאין עליו עוררין. אפילו לא זאוס מלך האילים לא מסוגל לשלוט במעשיהן.
מתוך אם הלילה נולדו עוד כמה יצורים שיש להזכירם כי קשורים עם צידה האפל של האם חלקם זכריים והם קשורים בשינה ובמוות ,הסיודוס מזכיר את היפנוס כמייצג שינה ואת טנאטוס כמייצג את המוות .חלקם נשיים וביניהן נמסיס –הנקמה ,גירס-הזקנה וסטרייף((strife-המריבה.
אך חשובה מכל אלה הינה דמות נוספת המייצגת את פני האחרות של האם והיא הקטה היא אמנם אחת משלש אלות חזקות הקשורות בייצוגי השאול : יוריביאה וסטיכס אבל המוכרת מכולן במיוחד כאלת ירח . הקטה קרובה יותר אלינו ואל סיפורי המיתולוגיה ומוחשית יותר כאם היודעת את סודות הלילה ואת כוחו של הלא מודע. היא כמעין מכשפה האורבת בעיקר בצמתי הדרכים רואה ושומעת הכול. היא המבטאת את הפחד מן האם היודעת סודות,רואה ושומעת הכול והיא אימן של המכשפות שתופענה מאוחר יותר גם בסיפורי האגדות.
כל ייצוגי האם שראינו עד כה:גאיה-האדמה המוירות הארניות והקטה יחד מבטאות את כוחה העצום של האם הקטונית האדמתית הראשונית על פניה השונות.ריאה האם הטיטנית מן הדור השני מופיעה בעיקר כאם גדולה העוזרת לאילים להיחלץ מכוחו הרב של כרונוס בעלה ואילו האלה דמטר מן הדור השלישי והיא כבר משכבת הגיל של האלים האולימפיים מסמלת את התפתחות האמהות ,הרחבת תפקידיה וגם את היכולת לפרידה הכואבת מן הילדים.את סיפורה ניראה בהמשך.
התפתחות ארכיטיפ האב דרך דמויות האבות.
בייצוגי האב השונים החל מדמותו של אורנוס ראינו את מוטיב הכוח השליטה והחרדה למקומו כאשר נולדו הבנים .מוטיב זה מופיע גם בסיפורו של כרונוס הטיטאן שהחליף את אביו אורנוס.
אך תחילה נזכיר כי נוצרים גם זוגות ללא מאבקי כוח הממשיכים להעשיר את העולם בהמשך בריאתו על פי הסיודוס שלש טיטאניות לקחו שלשה טיטאנים: טייה לקחה את היפריון וילדה לו את הליוס-"השמש",את סילני "הירח" ואת איוס-"השחר" ואילו פבה לקחה את קיוס וילדה את ליטו שתהיה לימים אימם של אפולו וארטמיס. אך הסיפור המרכזי הקשור להתפתחות האב האבהות מול האימהות ויחסו לילדים הוא זה של ריאה ובעלה אחיה כרונוס שלו ילדה ששה ילדים. שלושה בנים ושלוש בנות שיהוו בעתיד את הבסיס לאילים האולימפיים . הבנים הם פוסידון ,הדס והאח הקטן זאוס והבנות הן הסטייה ,דמטר והרה .
כרונוס "הזמן", לאחר שהביס את אביו ותפס את השלטון ,הביא סדר ומשמעת לעולם ואפילו התחיל בפיתוחו של האורקל שהופיע באוושותיו של עץ האלון הזקן. אב גדול זה מגיב בחרדה עצומה כאשר נולדו ששת ילדיו האמורים בהמשך להוות את האלים האולימפיים המרכזיים ובידיעת העתיד המזהיר הצפוי לילדיו ובעיקר לזה הצעיר מחליט לחסלם.
בעוד אורנוס קבר חלק מילדיו בבטנה של האדמה, כרונוס נוקט באסטרטגיה של בליעה . הוא בולע כל ילד מיד עם לידתו ושומר אותם בבטנו . אין זה אקט של דחייה והתנכרות כמו זו של אורנוס אך זוהי השתלטות מרבית, להפוך את הבן לחלק שלך .לכאורה ניראה כי אב קדום זה משתמש בדרך של השתלטות אימהית לבלוע את הילד לא לתת לו חיים משלו. הילד ניכנע נעשה חלק מן האב מתבטל ואינו יכול לחיות את חייו .הוא אינו מוסר אותו לאם ואף מוציא אותו מרשותה אך אינו נותן לו לצאת לחופשי.
תחילתה של פטריארכאליות כוחנית וחונקת. לעזרתם של הילדים מתגייסים האם הגדולה גאייה ובעלה אוראנוס ,ואת זאוס ,זה הצעיר שאמור להיות אב האילים והאדם הנולד בסתר, מבריחים ומחביאים הם מיד לאחר הלידה במערת דיקטיס אשר באי כריתים. בעצת הוריה נותנת ריאה לאב כרונוס תחת זיאוס אבן עטופה בחיתול אותה בולע מיד. זאוס הגדל בסתר מקבל את הטוב מכל העז השופעת אמלתיאה מניקה אותו בחלב אילים ואילו הדבורה המיתולוגית מליסה מאכילה אותו בדבש.
זאוס האח הקטן גדל ומתחזק ובעורמה משקה את אביו בחומר הקאה המקבל מאימו . הוא משחרר את אחיו ואף את בניו של אורנוס סבו,הקיקלופים שהיו כלואים בתחתית האדמה.
סיפורו של האל זיאוס הוא בעל סממנים אנושיים יותר מאשר האבות הקודמים.הוא בעל ילדות אנושית כמעה . סיפורו הוא בעל מוטיבים של הגיבור הגדל בצל סכנה הוא נחלץ מדמות האם העז המיתולוגית מתכסה בעורה ,הופך את קרנה לקרן השפע ומקבל משימה של גבורה והצלה.
סיפורו האנושי כמעה של זיאוס רומז לנו על דרך ההתפתחות של הגיבורים ,רובם בניו מבנות אנוש , שיופיעו מאוחר יותר לאחר בריאת האדם. פסיכולוגית דמות אב שכזאת מסמלת את חשיבות ארכיטיפ האב בהתפתחות האני של ילדיו.אך לזיאוס עדיין נכונים מאבקים קשים עד שיגיע לשליטה על האולימפוס :הוא חייו לגבור על אביו כרונוס,להלחם בטיפון מפלצת רעה שנוצרה כזכור בזמנו על ידי האם הגדולה גאייה כמו כן על זיאוס בעזרת אחיו ואחיותיו ,לאחר שהצילם להילחם בענקים המאיימים לחסל את האילים לעתיד.
מלחמת האלים בענקים היא מלחמת חורמה אך היא תוכל להצליח בכמה תנאים חשובים ראשית ,הניצחון יושג רק בעזרת כל האלים, כלומר זיאוס חייב ללדת עוד כמה אילים של הדור הבא ושנית הקרב יוכרע על פי האורקל רק בעזרתו של גיבור אנושי שיופיע לבוש גלימת אריה .כלומר יש לברוא את האדם ולחכות תקופה ארוכה עד כי יגיע לרמת התפתחות נאותה ,התגברות על מלך החיות .זוהי תקופה ארוכה אחרי בריאת האדם,לידתם של גיבורי השמש המסמלים את התפתחות התודעה האנושית המתגברת על החייתי ומתקרבת לתודעת השמש.
האלים מסתבר זקוקים לאדם מסיבות רבות להכיר בהם,לעבוד אותם להאכיל אותם בקורבנות ולפאר אותם כלומר לעזור להם לקבל מעמד של אלים.
ההזדקקות של זאוס לבנו הרקולס שיהיה הגיבור המרכזי בדרמה של מלחמת האלים ממחיש לנו באופן סמלי את חשיבות האב עבור הבן והבן עבור האב לשם התפתחות התודעה. ארכיטיפ האב יקבל משמעות עם לידתו של הבן הגיבור המסמל את האני המתפתח והאני יקבל דחיפה גדולה אם יקבל את אותה הכרה מן האב שיולד אותו .אנו נחזור למוטיב זה ביתר פירוט אך לשם כך יש לתאר תחילה את תהליך בריאת האדם החיוני כל כך עבור האלים ואת כל הקשיים והמכשולים שבדרך דבר שיעשה בפרק הבא.
זאוס מסמל אם כן את האל ,האב המפותח יותר מבין האבות הקודמים . הוא האל האב הפורה אשר לו גם הכוח ,הרק והרעם אך מידת האהבה לילדיו הרחמים והחמלה.
אל-אב זה יוצר בעזרת דמויות נשים שונות את דור האלים הבא . אשתו הראשונה עוד לפני אחותו הרה הייתה מטיס הטיטאנית היועצת החכמה ובעזרתה הוא בורא את האלה אתנה. סיפור לידתה הפלאית של אתנה בא על רקע פחדיו של זיאוס כמו האבות קודמיו. גם הוא מפחד כי בנו יחסל אותו .עם היוודע דבר הריונה של אתנה מתמלא זיאוס פחדים וכמו אביו משמש בטכניקת הבליעה בשכלול קל:הוא בולע את אשתו עוד בהריונה וממשיך את ההיריון בתוך גופו הוא חושב על בן אך בתוך גופו גדלה בת אשר תיוולד דרך ראשו.
אתנה החכמה נולדת לאביה מתוך הראש ואכן תהפוך בעתיד לאלה של ראש .אלת החכמה והמלחמה הצודקת.
אשתו השנייה של זיאוס וזאת שתיהפך לאשתו החוקית היא אחותו הרה שמסמלת את הנישואים הממוסדים היא מסרבת בתחילה להינשא לזיאוס כי פוחדת לאבד את כוחה ואולם זיאוס כמו רוב הגיבורים משתמש גם באמצעי העורמה.הוא מתחפש לגוזל שליו עזוב וזו לוקחת אותו בין שדיה לחממו ואז מתגלה הוא בפניה כזאוס הגדול.
הרה, שכל כולה בעד שמירת הקיים אינה מסמלת את רק את האם לעיתים הטובה ולעיתים בעלת הכוח המעניש אלא גם את האישה הקנאית המפחדת מבגידות בעלה ,לעיתים היא זאת שעוצרת ומקשה כל מה שמביא להתפתחות הלא ממוסדת ולעיתים עוזרת ומגנה על אחדות המשפחה . עם אשתו החוקית לזאוס סכסוכים רבים על רקע בגידותיו ויצירתו את ילדיו מנשים אחרות .איתה מוליד זאוס בן אחד בלבד והוא ארס אל המלחמה . אל המחרחר ריב ומדון בכל הזדמנות אפשרית.
זאוס יוצר ומוליד את הרמס שליח האלים ,אל הדרכים המסחר,הגניבה והמזל עם הטיטנית מיה.
את אפולו אל הקשתים השמש והריפוי ואחותו התאומה ארטמיס אילת הצייד בורא זאוס עם אימם הטיטאנית ליטו .הוא מערים על הרה על ידי כך שמתחפש יחד עם ליטו לציפורי שליו ועושים את ילדיהם תוך כדי מעוף .אפולו הופך לבן המועדף הממשיך את תורת אביו בכל מאודו.
את האל דיוניסוס יוצר זאוס עם בת אדם סמלי ולאחר שזו נשרפת לידו בגלל עוצמתו הוא בולע את תינוקה וממשיך את ההריון המיתילוגי ויולד את דיוניסוס מתוך שוקיו.
[1] מיתוס זה מופיע בתיאוגוניה שנכתבה על ידי האיכר הסיודוס.Graves R. The Greek Myths 1
[2] מושג שהטביע יונג ומייצג את השכבה הנפשית הקולקטיבית שהתהוותה במהלך ההיסטוריה האנושית.
[3] במאמר על האדם המיסטי מגדיר נוימן את התהליך ההתפתחותי של יציאה מן האם וחזרה אליה כבעל סממנים מיסטיים.מפגש עם הנומינוזי תוך האחדות ,הפרידה והחזרה(אירנוס )
[4] מה לנו וכל המיסטיקה והשטויות האטויסטיות(ממאמרו של נוימן על פרויד)
[5] באומן-שערות הזהב של השד
[6] פרויד טוטם וטאבו(מתוך הדך של מרכז פרויד)
[7] Emotional tone complexes כמו שקורא להם יונג,כל קומפלקס והטון האמוציונלי שלו,כעס עצב קינאה וכו