תהליך האינדיבידואציה הינו דרך התפתחות עם מעין כוון ליצירת שלימות של עצמי, אין הכוונה למושלמות ולא מה שהיינו רוצים להיות, אלא לדעת את עצמינו ,להיות ולקבל את מי שאנחנו . זהו תהליך של התבוננות והתגלות של עצמינו בעינינו על מנת להיות יותר שלימים ,התגלות הכוללת גם עם חלקים שלא ידענו עליהם. התהליך כולל חיבור לחלקים שהיו מפוצלים מאיתנו או אולי לא הגיע עוד הזמן לדעת אותם. האדם מגלה חלקים אלה אט אט או לעיתים דווקא בדרך של פתאומיות ,לעיתים סביב משבר,פחדים סימפטומים שונים והבנתם ופעמים אפילו בדרך התנהגות שמוצא את עצמו ושאינה מובנת אף לו, אלו למעשה חלקים, פנים או צדדים של עצמו. האדם נוכח אט אט ומתוך התבוננות על עצמו ,לדעת מי הוא באופן שלם .
האדם נעשה יותר מודע, פחות מפוצל, פחות מודחק או משליך פחות על האחרים ועל הסביבה .דרך ההתבוננות על עצמו וחייו, בחירותיו אילוציו תרוציו ושגיאותיו, הוא מבחין בחיבור עם צדדים שלא ממש ידע על עצמו ,זהו כמעין גילוי עצמי ,כולל כל הצדדים האפלים והמוארים, היפים והמכוערים, האמיתיים והמזויפים המושלכים על אחרים והחוזרים אליו, כולל אלו הקבורים לעיתים עמוק באדמה ואינם מודעים.
העצמי הנאסף ומתגלה בדרך ,יחבר לנו את כל הצדדים המרכיבים ,החלקים, הפנים השונות, לדבר אחד שלם ואינטגרטיבי, שמרכיב את המכלול שלנו . האחד השלם שבחלקו היה שם תמיד בתוכנו, או שחלקים ממנו השלכנו על אחרים, האחד הלא מושלם ,שלא בכולו אנו גאים. כחלק מאותו שלם ,ראינו במאמר הקודם את מרכיב הילד בתוכנו וכעת נעבור לראות את מוטיב המוות ,הפסקת החיים או סופם וגם הכרה במקום המת הדיכאון שבתוכנו . נרצה להבין כיצד התעצב מרכיב המוות האישי עצמי שלנו מתוך אותו ארכיטיפ מוות ,עימו נולדנו ככל האדם . ניווכח לדעת כיצד אנחנו מעוצבים באופן אישי עם מוטיב המוות בתוכנו ,או כיצד אנחנו בעצמינו כמתבגרים וכזקנים דועכים לקראת מוות .ואולי נבין בעצמינו מתי היינו אנחנו הכי קרובים בהרגשותינו למה שאנו מכנים תחושת מוות.
איזו צורה, משמעות ,מורכבות ואילו רגשות, מחשבות, אסוציאציות דימויים או פחדים הצטרפו אל מוטיב זה בנפשנו, החל בילדות ולאורך חיינו ובעיקר לקראת החצי השני של החיים או מי שכבר עמוק בתוכו.
ישנם בני אדם שחוו ,נפגשו או התעמתו עם המוות כבר בילדותם,ביתמותם, בשכול ,זאת בטרם עת. המוות הכה בהם ,פצע אותם, ייתם אותם ,ריחף מעליהם או היה בסביבתם . הוא קיבל אצלם לעיתים צורה אישית ואפילו טראומטית כבר בילדות, דיכאון מחלה ממארת של אחד ההורים, האחים או של עצמם בילדות . ישנם שזה קרה להם בגיל ההתבגרות, בשירותם הצבאי ,ישנם דרך מוות ההורים או מישהו מהמשפחה, סבים דודים ועוד.
חוויית המוות מקודדת אמנם בנפשנו מעצם היותנו בני אדם ,אך כל עוד לא קיבלה ממשות בתוך החיים היא בגדר הדחקה הכחשה ,פחד, חרדה, רעיון מחשבה סקרנות לעיתים אפילו משיכה ועוד.
אנשים שחיו ביתמות מוקדמת ,בהישרדות, בפחד מהמוות, ברדיפה, שואה ,בגבולות הארץ, באסונות כמו ה-7 לאוקטובר, המוות קיבל צורה מסוימת עבורם ,צורה אישית חווייתית שלהם. לעיתים של ילד מול המוות .המוות כבר לא בגדר רעיון מופשט ולא נשאר בגדר של ארכיטיפ-תבנית אנושית כללית, הוא קיבל צורה אישית המושפעת גם מילדותם וגם מהקולקטיב התרבותי בו הם חיים.
התהליך המדובר של ההגעה לעצמי, כולל מצבים שבהם היה האדם במשבר ,נזרק לשולי החיים חווה מוות ואבל ואז יוכל בהמשך ובעיבוד הנפשי לחקור לשאול ולהתבונן : מה המוות עבורי ,איזו צורה קיבל בנפשי מה הוא בשבילי… באישי שלי ,המודעות הזו חשובה ביותר לחוויית המוות שלי עצמי ולא רק אודן של היקרים לי. חוויית המוות עבורי עצמי תתחבר לאדם בעזרת תהליך ,הוא יזכור את החוויות ,הפחדים והדימויים השונים לכדי צורות ,שיהוו את המרכיבים שיהפכו עם הזמן לחלק מהעצמי שלו, ואלו ישפיעו כמובן מאד בהמשך גם על תפיסת הסופיות שלו עצמו.
והילדות בתחום זה חשובה ביותר, ידוע לנו כי הילד במצבי מצוקה קשים ,בעקבות מוות שחווה סביבו ,סביב המוות האפשרי או פחד מוות, מפתח בדרך כלל ניסיון הכחשה בריא, ניתוק, אי רצון לדבר, להעלות או לספר מה מרגיש. אם כי יש ילדים שחווים חרדת מוות מתמשכת כבר בשנות ילדותם.במצבים אלו ללא עיבוד, המוות ימשיך להיחוות אצלם באופן בו ילד עומד מולו-פחד של ילד מהמוות. ויש בגיל ההתבגרות שלעיתים משחקים עם גבולות המוות מעין בדיקה משחק של משיכה דחייה..
ויש כאלו שעברו טראומות שונות ,ידוע ,למשל שעבור שורדי שואה, המוות הפך עבורם לחלק משואה, לאויב הגדול ביותר של החיים ממנו יש לברוח, להתחמק ולשרוד ! אך מה קורה להם אם דפוס הישרדות זה נישאר, גם כאשר האדם מזדקן ואמור להתמודד עם המוות הטיבעי ולקבל אותו כחלק מגורלו, האם גם אז ימשיך לראות בו אויב?
כאשר מדובר על תהליך אינדיבידואציה ,אנו מעוניינים שהאדם שיכיר ויתמודד עם מה היה המוות עבורו בתקופות שונות של חייו ,שידע מה המוות עבורו וכיצד יוכל בסוף חייו להתמודד עם המוות, לא כאויב אלא כתהליך טיבעי. או לחילופין כאשר ימצא בתהליך של קירבה למוות של עצמו או יקיריו לא יראה בכך טראומה או אסון . שילמד להתמודד עם עובדת המוות ביתר קבלה כולל את המוות של עצמו.
התהליך כולו כולל עמידה מול אובדניים ונכונות לחוש את המוות באותך בחיים ,את הנכונות להיכנס כביכול ל"ארץ המיתים" ולחוות משהו משם מאותה ארץ הרוחות, ארץ הנשמות.
המסע לאינדיבידואציה כולל את הנכונות להיות בתוך החוויה הזו. חוויית אובדן ומוות שיש בה גם מאותו חיבור לנשמה וויתור של השענות בלעדית על הגוף ועל ה-אני ,האגו, שהיה כה מרכזי.
זהו אובדן במלוא מובן המילה וזה מפחיד!
בתהליך האינדיבידואציה נצפה שהאדם יעבד וישלים עם מה היה המוות עבורו עד היום ויקבל עם הזמן את רעיון המוות ובמשך הזמן והשנים גם את עובדת הזמניות שלו. אם כי ניתן לעיתים לראות שאנשים דיכאוניים ,שעברו חיים קשים מחכים לעיתים למוות כגואל.
התהליך של יצירת הקבלה של המוות, יהיה כרוך בדכדוך ,בהתחברות להרגשת אובדן ובמעין חוויה של ירידה לארץ המתים,מעבר לעולם אחר. הוא אננו תהליך של יצר החיים, של התגברות על פחד המוות, כמו במעבר מנערות לבגרות ובהתגברות על משברים,אלא יש בו מן הטעם של קבלת הזמניות שלנו לעומת הנצח.
התהליך האנושי הלא קל הזה, שדורש עמידה בכאב , הסכמה לירידה מאגו, מהיבריס ומאומניפוטנטיות(כל יכולות ) כורך בחובו גם ידיעה עמוקה של הממדים האמיתיים של עצמינו ויש בו מספר מרכיבים:
גם את השחזור והחיבור למה היה המוות עבורי בחוויותיי כילד ואדם צעיר, גם מצבים של אובדנים שהיו לי כולל פיתוח היכולת לחוות אובדן התהליך כורך גם את ההכרה באחר/אחרת וההזדדקות שלי אליו/אליה . הכרה במה אני משליך עליו/עליה והוא בעצם כולל גם חיבור לחולשה ,כיעור, צדדים שהם מעין צל של עצמי .התהליך כולל לא רק את ההכרה בצורך שלי באחר אלא מה אני חי דרך האחר, כלומר יש לו זה שלו ,אין אותו לי אך אני חי זאת כאילו זה אני . והכוונה לחיים דרך הורים ,דרך בן זוג דרך ילד שלי חבר או מנהיג שנותן לי כביכול כוח שאיננו באמת שלי.
ומעל כל אילו ההכרה בנצחיות של דברים מול הזמניות של עצמי ,זמניות מכאיבה וקשה.
מונק: חרדת מוות
רגע ונצח משחקים תופסת
אהבנו, חיינו ,הבטחנו, רצינו, קווינו וניסינו ,הזמן לא עצר מלכת
כל הכוונות, כל המילים, כל הרגעים ,ה-ביחד, ה-לחוד והעולם כולו היו עמנו.
פעם היינו בעמק הירוק ,חשנו את קרירות הטל והלילות החיוורים עטפונו בחום.
נכון, גזעו של עץ התאנה הגדול ,פקע, התפצל וחלל עצום נוצר באמצעו
אך זרועותיו הענפיים התחסנו ,עליהם הירוקים המשיכו לצמוח ופירותיו ריח סמדר.
הכל ניראה ממרחק כאז ושם ,המגרש ,המתבן ,השמש הקופחת, ריח הלולים והרפתות …
ומסביב השתקף העמק הנפלא הירוק, האהוב ,שלחיות בו הם שבחרו
והגלגל הסתובב ,
ולנו מעל ההרים התגלתה לה העיר המפוזרת בין הגבעות
חשבנו על אבן ,על נצח ,על ספר ,על ילד ,על דרך על הקדשה.
העיר הייתה חמה וביתית ,היא שלנו: הגגות ,הרוחות והסתיו הנהדר
והיו שם חיים ועמל היום ,לידות ,גילויים ,אהבה ובריאה.
וחצר אחורית הייתה ומשחקים ויחד.
והנה כאילו פתאם ,באותה חצר האחורית רגע ונצח משחקים תופסת
ולוקח זמן עד שתופסים,
אם תופסים ,נידמה שתופסים .
ומאבדים וכבר מתגעגעים.
ואז כבר ברור, שיבה מופיעה באופק, מקמטת מצחה במבט מודאג
מה זה אני? מה זה היא ,מה זה אנחנו.?
ויש שוב חצר ויש ילדים ,צחוק צפייה ושימחה, והנה מאירות הפנים
זיכרונות, געגועים וקולות מוכרים וחוזרים למעגל ,
הכל מתחבר להרמוניה אחת
מוזרה, חדשה ,לא מוכרת אך מרהיבה ביופייה …
החיים וסופם ואלה שאינם איתנו בתוכם
אבי 2020 