הזהות האישית ,עם מה ועם מי אנו מזדהים, השייכות שלנו על סוגיה החברתית ,העדתית תרבותית ,המקצועית, ובתוך המקצוע לאיזה כוון נלך ,ההגדרה העצמית והמקום הפיסי שלנו (בית ארץ עיר)
כל אלה הם חלק מאתנו וכן חלק חשוב מהגורמים שמחזקים את האדם את נפשו את אישיותו ואת תחושתו בעולם .
נושא זה של שייכות מקבל ביטוי מוקדם מיד בקבוצת המין שאנו משתייכים אליו, המשפחה שבה אנו גדלים , המוצא של המשפחה ,קבוצת ההשתייכות החברתית המשפחה שאנו יוצרים .
גם הבחירה של הדרך הפסיכולוגית שלנו וכך בהמשך לאורך כל החיים , האינדיבידואציה שלנו מתרחשת בקונטקסט של ההשתייכות.
מצד שני נתונים אלו של שייכות ,יכולים להיות מקור לתסכול וכר נרחב לקומפלקסים חזקים אם הם נתקלים בבעייתיות כבר תוך כדי רכישתם. וכבר ממי העוזר לנו לרכשם.
אם דרך הורים קלטנו בעייתיות או דרך חברה הרגשנו דחויים ,או בהצטרפותנו למכון יונגיאני או אחר התהליך היה פוגע .
או לחילופין כאשר אחרים מזהים ,משייכים או מתייגים אותנו ומשליכים עלינו חלקים שליליים או נחותים בגלל היותנו חלק מקבוצה. כל אילו ישאירו משקעים ויעשו פעולה הפוכה מאותו חיזוק השתייכותי שאמור היה להיות.
המאמר שכותרתו:זהות שיכות ותסביכים חברתיים , ישפוך אור על נושאים חברתיים-נפשים מגוונים בקונטקס של החברה הישראלית.
בין השאר יעסוק המאמר בקומפלקס חברתי תרבותי שהוא קומפלקס שעבר מהורינו או מקבוצת ההשתייכות שלנו ונמצא בין הלא מודע האישי (חוויות מודחקות אישיות והצל שלנו ) והלא מודע הקולקטיבי (תבניות המורשת הנפשית הכלל אנושית שקיבלנו בירושה נפשית) . תסביך נפשי אם יהפוך לקומפלקס חזק ואף אם יהיה תרבותי יהווה חסימה אל העצמי ואל יכולת ההתפתחות שלנו.
המאמר יעלה בעיות של השתייכות או חוסר השתייכות , של אמביוולנטיות כלפי המוצא שלך ואפילו בשנאת המוצא שלך . בהכחשת המוצא או המגזר .
המאמר יעסוק גם במעבר בין-דורי של קומפלקסים של ההורים . ברגש נחיתות או התנשאות שעבר במעבר שכזה. .
המאמר יעלה גם נושא פחות מדובר והוא עד כמה שמשו ההורים חסמים (buffers) בפני מעבר וחדירה אל המשפחה של הקומפלקסים הקבוצתיים ,עד כמה חסמו את הבעיות ואת חוסר האיזון החברתי ,שלא ניתן להכחיש שקיים בארץ. עד כמה היו ההורים כמגנים בפניהם או עד כמה היו הזרזים שלהם ואפילו אילו שהעבירו או יצרו הבעיות.
ניסוח השאלות בעזרת מושגי על פסיכולוגיים הם: עד כמה נוצרו בנפשו של האדם בעיות מחלישות של זהות ,של שייכות ושל יצירת קשר, ועד כמה זה נוגע בתהליך האינדיבידואציה של האדם.
שאלה אחרת עד כמה אחת מן הבעיות הללו שעברה ונוצרה יצרה בנפשו של אדם חסימה בציר אני עצמי (למשל משהו פעם טען בפני בהתנגדות לטיפול, שהרעיון של אינדיבידואציה -להיות עצמך הוא מערבי ואנטי דתי) ועד כמה ייווצר קושי במסע אל הנשמה מתוך רוח המעמקים .
ושאלה מאד מרכזית לנו כמטפלים בטיפול אינדיבידואלי עד כמה עם כל הבעיה החברתית שקיימת ,כל הנושא הזה, הוא שק שאפשר לדחוף אליו תמיד קומפלקסים אחרים שבהם צריך לטפל.
נקודת המוצא שלנו הינה ההתייחסות לחלק של הקולקטיב של המדינה שלנו ,ה"אלטנוילנד", החדשה ישנה הזאת, שהייתה עבור הרבה אנשים מקום חדש ומבטיח. הייתה כארץ האבות, כמעין חיבור נפשי כמו שאפילו מתאר א. נוימן במכתביו ליונג וכמו להרבה מאד יהודים ,מהרבה מאד גלויות .
ואיך שלא מסתכלים על מצבה ההתחלתי של מדינתנו היא קמה במצב פרובלמטי באזור מסובך ,על גבי ארץ תפוסה בעם אחר שישב כאן . והיא הייתה מוקפת אויבים שהקמתה הייתה באופן טבעי בניגוד לרצונם.
תחושת מיוחדת של חזרה הביתה, כקיבוץ גלויות ,עם עלייה מאסנתייחס רגע להקמתה של האומה הזאת בכלים אנליטיים של התפתחות. המפעל הציוני התחיל עם הרבה התעוררות והתלהבות הייתהיבית , "אוד מוצל" , מציאות של פליטות , של הגירה מאסיבית ומלחמה על הבית .
האומה הנולדת ,התינוקת החדשה, הייתה בתחילתה אוסף של אנשים שכמו במכתבו של נוימן ליונג לא ידוע היה לאן תתפתח.
אך עם כל זאת כן היה ברור לא. נוימן שהרבה סכנות אורבות לאומה זו בפתח. כולל בין השאר הצל ( הצד האפל העוקב כל העת אחרינו ) של יהודים שחיו עשרות ומאות שנים בגלות וכולל סכנה של שיבה לארץ המובטחת שאדמתה קדושה רק לנו.
ובכל זאת ,חשוב לציין שעם כל הקשיים ישראל התפתחה להיות מדינה , אומה ,עצמאית וחזקה ,עם הרבה מיוחדות דווקא בשל ההטרוגניות שלה.
אך עדין ישראל הינה עם הרבה מאד כוחנות , קומפלקסים תרבותיים של כוח וקורבן, פיצולים ובעיות זהות לא פתורות . ולא נשכח שישראל הינה גם מדינה עם שליטה על עם אחר . ומיתוך קומפלקסים של ההישרדות ופחדי קיום נמצאת גם עם חיבור מאד בעייתי לזהות עצמית אוטנטית.
ומה קרה עם השנים למדינה הזאת (ל"ישראליק" הזה )?
אם מתעלמים לרגע מהתסביכים הלאומיים ומהפוליטיקה המגמתית ! המדינה עוברת היום אפשר לומר, פחות מאבק הישרדותי ויותר טלטלות של אינדיבידואציה . ואם נתעלם לרגע מההסתה ,השימוש בפיצול והניסיון לסכסך ,יש לתהליך גיבוש הזהות הישראלית קשיים באיסוף כל החלקים השונים, בשמירה על אופיים ובניסיון לגבש משהו יותר אינטגרטיבי שייתן מקום לכל ויעבוד גם על חלקי הצל והקומפלקסים .יש קשיים בלצאת מדפוסי ההישרדות ולוותר על החלום ולראות את האחר.
בעבר, הקולקטיב הישראלי היה חזק במיוחד, הוא היה בעל אידיאולוגיות חזקות ומפעיל לחץ בכוון של אחידות גם על היחיד וגם על קבוצות .
היה ניסיון מלאכותי מצד הממסד הישראלי ליצור משהו לגמרי חדש ,משהו אחיד ומאוחד ,ישות שהיא אנטי גלות ,אנטי הטרוגניות של מוצא ועדות, היה ניסיון למיתון של דתיות וניסיון לבנות עם אחד.
הניסיון בעבר הישראלי היה לבנות עם חדש ישראלי, עם צברי ללא סימני המוצא: אשכנזי או מזרחי ,ללא סימני הגלות ,ללא השפות המיוחדות והתרבות המיוחדת, . ניסיון להקים משהו ליברלי דמוקרטי ,שהוא בעל נטייה מערבית. ולכן נטיית הזהות הייתה פרו-אשכנזית, אבל בעיקר עם שאיפה של :ללא סימנים של פעם.
לא מאיפה באת ,ללא מבטא, ללא שיוך ללא ייחודיות . אגב גם של היקים ואפשר להבין את זה . ואנו כפסיכולוגים, חייבים להסתכל על זה בקונטקסט כמו שאנו מסתכלים על מטופל בטיפול.
התהליך של כביכול בניית אופייה הנכון של הארץ הזאת או האינדיבידואציה הארצית שקורית אחרי שנים ומנסה לגעת במגוון האמתי, דתי, גלותי, רב עדתי ומגדרי, הוא כרגע תהליך מציף, הוא משפריץ אפילו ונעשה היום דומיננטי .
את התהליך הזה שעוברת המדינה, ניתן להשוות לזה של האדם האינדיבידואלי בכך שגם כאן יש ניסיון להגיע לאמת של כל סקציה ולמיוחדות של הכלל ,למצוא איזו נפש משותפת.
התהליך הזה של הגעה לעצמו כמו שנעשה באינדיבידואציה של האדם הפרטי , נותנת מצד אחד הזדמנות לרפא טראומות ילדות, טעויות , מעבר בין-דורי קיפוחים וכו' וכו' . ומצד שני לעשות כמעין סינתזה ולהגיע למבנה מורכב ואינטגרטיבי. תוך כדי התהליך החלקים השונים המרכיבים את השלם נאבקים זה בזה ולא תמיד מוכנים לאיחוד. מה עוד שראינו שגם איחוד מגיע לעיתים דרך התנגשות.
שוב, מעבר לפוליטיקה ,להסתה וליבוי זהו תהליך שהתחיל להחיות את הייחודיות של כל עדה, מפעיל ודוחף כל סקטור לעלות את קרנו ועברו,ועם זאת להוציא שדים תסכולים ונחיתות מימים כדי להחזיר כבוד ולהתבלט .
דוגמת התינוקות התימנים, המעברות , המסר של לשכוח שפה ותרבות להיות מערבי , משכיל וישראלי …..
דרך אחת, פרוספקטיבית ,הרואה קדימה הינה לראות בהצפה הזאת את העלייה של הצורך באינדיבידואציה מגוונת ואמתית יותר שכוללת יציאה מתוך הנחיתות .
דרך שניה היא ראיית הפתולוגיה והבנה כי יש כאן שימוש ציני בלפצל לסכסך ליצור תסיסה שתשמש את הפוליטיקאים .בכל מקרה שתי העמדות יצרו צורך ואפשרות לשחרר את המודחק ,לעלות, למצוא ייחודיות ולחפש מקום בייחודיות הכללית.
הסממנים של התהליך הזה של גיבוש הזהות הוא כמו בעליית מחלה ,"ה"ממלכה חולה" "אומר הנביא טריזיאס לאדיפוס הם: המאבק, הזיכרונות הטראומטיים של העלייה וההורדה, הזעם, הבלבול ,החרדה והעלייה על בריקדות . כל אילו נמצאים ברמה החברתית .
אך מכיוון שאנו מאמינים כי הנוירוזה האישית, מקבילה לנוירוזה החברתית או מושפעת ממנה, נחפש את האפשרות שגם בנפש האישית כחלק מאותה אינדיבידואציה ואותו חיפוש זהות ,יש במקביל את אותו מאבק, את אותו תסכול ,נחיתות או התנשאות . או לחילופין נראה בתקופה כזו כי הנפש הפרטית מחפשת פתרון לשייכות ,להגדרה העצמית ורצון ליצירת המשך בבניית משפחה וחיפוש של שרשים ותרבות מקורית אוטנטית וכו' .
במונחים פסיכולוגים אנליטיים מה שנראה בנפש האישית בתהליך זהו חיפוש חיזוק וריפוי של אגו ותודעה ובמקביל דחף למעבר מאגו לחלקים אחרים בנפש המתגבשת לצל לאנימה לאנימוס ואפילו חיפוש בציר העצמי והעולם הדתי והרוחני.
ברצוני לטעון שהמידה שבה הנוירוזה החברתית תהפוך לנוירוזה האישית או תקרין עליה היא ביחס הפוך למידה שבה ההורים ריפדו ,הגנו ,או תמכו. כלומר ככל שהייתה יותר תמיכה ריפוד והגנה מפני הקולקטיב תהיה הנוירוזה החברתית פחות משפיעה על היחיד . או לחילופין הנוירוזה האישית תהיה קשורה ביחס ישר לבעיה החברתית אם העבירו אותה ההורים , אם זרזו או הטילו את התסביכים החברתיים שלהם על הילד . כך גם בקיבוץ ובחברה החרדית, חברת עולים מהגרים ובכל חברה היוצרת בעיות המועברות לפרט.
כך גם אפשר לטעון על כל קולקטיב חזק בעייתי או תובעני, ההורים הם הווסת ,הגורם המאזן המרפד והשומר על הילד . הורים שמאד מזדהים עם הקולקטיב עם האידיאולוגיות ,הורים שמאד מושפעים מהם וקיצוניים או הורים שנפגעו מאד מהם בעצמם הורים מאד יהיו מושפעים יותר ומעבירים יותר מאילו לילדיהם.
מתוך ניתוח של הרובד הקולקטיבי ,התהליכים של פעם והתהליכים של היום כולל האינדיבידואציה שעוברת החברה וההשפעה על היחיד, נעבור אל אותם מקרים שמגיעים לטיפול. כי לא כל אדם שהנוירוזה החברתית נגעה בנפשו או זלגה לה פנימה , מגיע לטיפול!
מעניין לראות מי מגיע ולמה דווקא מגיע וכן לראות איזו אופי מקבלת הנוירוזה הפרטית שיוצאת מתוך הכללית ומתוך המשפחתית .
הזכרתי לעצמי היום שבעבר כאשר עוד הייתי מטפל צעיר, היו בין מטופלי דור ראשון , בניהם של מהגרים פליטים עולים בני עדות המזרח שגדלו במעברות או בתנאים קשים ולעיתים משפילים והיום בעיקר דור שני ואולי לעיתים דור שלישי ואפשר לראות את השתלשלות הקומפלקסים..
ראשית ,מטופלים שחלק מצורת ההישרדות שלהם והשאיפה להסתדר חברתית היה ניתוק ממוצאם או תרבותם, בושה ,הכחשה וחיפוש של זהות ישראלית משוחררת .
שנית מטופלים כאלה שמרגישים נחיתות זועמת , שרוצים מאבק רוצים פיצוי ואפילו רוצים נקמה.
ויש אחרים שהדילמה הכללית מעוררת בהם הצמדות יתר למשהו חסר זהות ,חסר שיוך , ברציונליזציה שזה רק מביא בעיות וצרות. והמחיר הוא ניתוק פנימי מחלקים חיוניים של עצמם .
פגשתי גם בקליניקה מטופלים ממוצא מזרחי שהבעיה שלהם השתקפה יותר דרך האנימה-הצד הנשי ,כאלה שהנישואים שלהם למישהו /מישהי מקובלים יותר או בני זוג מחוץ לארץ היה הפתרון עבורם . וגם כאלה שדווקא דרך האנימה/צד נשי או האנימוס/צד גברי ומתוך כך בחירת בן או בת הזוג חזרו למקום ממנו נמנעו.
ובכלל, יש מטופלים שהפתרון שלהם הוא לעזוב, לחפש זהות חדשה בארץ אחרת במקום אחר .ויש גם כאלה שהדת וההיצמדות אליה הרגיעו משהו בנושא הזהות והשייכות. או אחרים שדווקא ההתרחקות ממנה הביאו לרגיעה.
אחת השאלות שכדאי לעלות הינה עד כמה זהות ושייכות במובן הזה של מוצא ושייכות הם דברים מרכזיים וחשובים ,מחזקים או מחלישים בחצי הראשון ,כמה דילמה זו באמת מפריעה בחצי הראשון של החיים . כי לעיתים במצבי הישרדות, זהות שיש בה הגנתיות או אפילו פיצול מסוים יש בה משהו אדפטיבי שיכול לעבוד עד נקודה מסוימת . (כמו בסיפורו של אדיפוס שמדחיק הרבה שנים והמחלה פורצת בממלכתו רק כשהוא בן 40.) .
לדוגמא: קצין משטרה גבוה בשנות השבעים שהקריירה שלו עלתה גבוה אך תחושות הנחיתות וחוסר הביטחון המוסתרים פרצו בגדול ויצרו התקפי חרדה שהתקשרו בתחושת המשחק ההסתרה והפחד שהאמת תצא לאור.
דוגמא אחרת מציאת זהות בהומוסקסואליות כאורח חיים חברה קהילה ותת תרבות כפתרון לכל בעיות הזהות …
שאלה מעניינת אחרת הינה עד כמה בעיית הזהות כתוצאה של הקונפליקט הזה הקשורה לצד האנימה או צד האנימוס ומפריעה במציאת בן או בת זוג .
או עד כמה הינה חשובה בעיקר בתהליך האינדיבידואציה האישית שנעשה בשלב מאוחר יותר בחיים, שלב שבו יש עבודה רצינית על הצל והקומפלקסים ,ניקוי הקומפלקסים והצל של ההורים והגעה לאנימה/אנימוס.
האם החשיבות של הנושא הינה בעיקר בשלב שבו צורך השעה הוא להתנקות מההשפעות של ההורים להכיר את מצבי הנחיתות ,הקומפלקסים של ההורים ולהיות עצמך יותר מופרד, נקי עם כל הזהויות התרבות השפה וכו.
שלב שיש לעשות את עבודת הניקיון ולחבור למה שכן שייך לעצמי ולמה שהינו חלק מהתרבות שזנחת. שלב שבו יש להגיע לתרבות ולשפת האם כקשורה לנפש לנשמה דווקא מרוח המעמקים.
כלומר עד כמה דילמת הזהות קשורה בעצמי בלבד או האם מדובר רק על האני? וכמה זאת תפגע בחצי הראשון וכמה תעכב את ההתפתחות הנפשית בחצי השני. או בציר אני עצמי. השאלה עד כמה נכנס העצמי לכאן.
אנקדוטה פרטית ,אני זוכר שכילד התקפנו אני ואחי את הסבתא שלי שרצתה שנדבר גרמנית והיא בכתה ונעלבה כשלעגנו לשפה ה"נאצית" הזאת.
ואני זוכר שלאחותי קראו גרמניה בבית ספר … היה לחץ והיה ניסיון התכחשות ובושה . ובגיל מבוגר נהניתי כל כך ללמוד את שפת האם , לשיר את השירים וכו' . המרכיב האירופאי שבתוכי הלך וקיבל יותר מקום והרגשתי שזה נכון לי . אבל לי אולי היה קל יותר כי התרבות הכללית שאפיינה את הארץ הזו לפני 30 שנה הייתה אירופאיות יותר דבר שלא תאם את כל האוכלוסייה כאן .
בקליניקה ,בעבודה עם מטופלים, שלא אוכל לפרטה כאן מעל גבי האתר לצערי, ניראו גם בעיות שהפריעו למטופלים בחצי הראשון של החיים וגם כאלה שעוסקים בבעיה תוך כדי תהליך האינדיבידואציה שלהם בגיל מאוחר יותר.
אך אין ספק שהיום עם התהליך הקולקטיבי יותר ויותר מטופלים שמעלים את בעיית הזהות והשייכות בעיות מוצא ותרבות שלהם אם בתהליך הספרציה וההגעה לעצמאות ויציאה לחיים בוגרים עצמאיים וזוגיים, ואם בתהליך של חיפוש עצמי בתהליך האינדיבידואציה בחצי השני.
אבי באומן