כולנו מכירים את הטיפוס ,הוא או היא, שתמיד משדרים חמיצות ואי שביעות רצון . הטיפוס המאופיין בעיקום הפנים ובביקורת החמוצה שיכולה להיות תגובה כלפי כל דבר שקורה סביבם . כל דבר שעושה האחר, כל דבר המקבלים ממנו או כל דבר בו משתתפים הופך מיד או עם הזמן לחמוץ .
הסביבה אף פעם לא יכולה לספק אותם והם נותנים לתסכול ביטוי מחאתי בפרצוף בלתי מרוצה וחסר נחת. התגובות שיוצרים החמוצים בסביבתם החברתית היא גם כן תחושת אי נוחות , תסכול ולעיתים אשמה כי יש להם כביכול סטנדרטים גבוהים והרגשה עמוקה שאי אפשר לספק אותם .
מהי אותה אישיות חמוצה? מה סוחבים אישיויות אלה איתם לאורך חייהם שהוא מקור החמיצות ? שאלה אחרת האם זהו אופי קבוע ובלתי הפיך, האם זוהי התנהגות הישרדותית שנובעת מחסר או האם זוהי דרך להפעיל את הסביבה כדי ליצור אי נחת , תשומת לב או אולי לעיתים זוהי דרך פסיבית אגרסיבית כדי להראות לכולם שהם אינם מספיק טובים בכדי לספק אותם ?
כדאי להזכיר שהחל מהיותנו ילדים קטנים כולנו חווים חוויות של תסכול, רגעים של קיפוח , מצבים של חוסר התייחסות מספקת מצד ההורים או הסביבה או מכירים תחושה בלתי נסבלת של התעלמות מאתנו.
לכולנו מתוך תגובות למצבים אילו התפתחו בנו דרכי הישרדות או דפוסי התנהגות שבעזרתם אנו מתגברים על הכאב ומפעילים באיזו צורה את הסביבה כדי להשיג את מבוקשינו או תחליפים שלהם.
יש ילדים המרצים כדי להשיג את היחס של האם או האב או בכדי להתגבר על הכאב והתסכול הם עלולים להפוך לאנשים שמרצים את הסביבה . הם כאלה שמיד קולטים וקוראים את צרכי הסביבה ומרצים ומוותרים על עצמם ובכך מקבלים מקום . אך המחיר של מרצים אילו הוא בכך שמוותרים על עצמם!
יש שנוקטים באסטרטגיה של להיות ילד טוב , ילד המקרין סיפוק, הנאה מין הסביבה .הם נותנים ומקבלים כתמורה תשומת לב. הם לעיתים נותנים חזרה לאם או לאב את מה שבעצם מחפשים לעצמם .
לעומת אילו ,יש כאלה שמתוך התסכול ,החסר והכאב משיגים את מבוקשם דווקא כילדים רעים ועושי בעיות. הם נעשים ״הילד הרע״ של סביבתם. ואם לא ישתחררו מדפוסים אלו הם יהפכו עם הזמן להיות לילדים הרעים ועושי הבעיות. הם עלולים להתקבע כאלו שמנסים תמיד לזעזע את הסביבה ,לגרום להפרת הסדר הטוב, לערוך מרידות קטנות ולהיות תמיד היפחה מסתברא ויש שזה יקסים את הסביבה ויוציא ממנה את הנראות הנכספת ואת תשומת הלב לו זקוקים.
לעיתים התנהגות הישרדותית מסוג זה או אחר שתיארנו נבנית ומשתרשת.
כאשר ההתנהגות הנלמדת הופכת אצל אנשים לצורה אופיינית ביחסי הגומלין שלהם עם הסביבה , ניתן לאפיינה על ידי האחרים בתארים תואמים למשל : הוא נחשב לילד הרע והמרדן ,ואחר הוא האדם המרוכז בעצמו , והאחר הוא האישיות התמיד לוחמנות והוא האחר האישיות החמוצה ועוד ….
האישיות החמוצה מאופיינת במערכות יחסים מתסכלות ובלתי מספקות והחמיצות המאפיינת אותם הופכת לטון המרכזי של היחסים שלהם עם הסביבה .
בן הזוג לא מספק אותם , הילדים מתסכלים, העבודה לא נותנת את מה שמצפים וכל דבר שעושים או משתתפים בו מחמיץ את פרצופם .
לעיתים קרובות בבסיס האישיות החמוצה קיימת מערכת יחסים חמוצה ,מחמיצה ומסובכת שהחילה כבר עם אחת מן הדמויות הראשוניות ,האם או האב. יחסים שהביאו לתסכול בסיסי ויצירת דפוס חמוץ בקשר הראשוני .
לעיתים זה החל באובדן בלתי פתור של אחד ההורים בפועל או במובן הרגשי. לעיתים מסיבה כלשהי החמצת הפנים הפכה לדרך שבה הילד או הילדה השיגו את תשומת לבה של האם ,את הדאגה שלה או את הניסיונות הבלתי מוצלחים של האם לספק אותם כבן או כבת .
לעיתים הילד הפך לזה המקופח שתמיד מנסה ליצור באם את רגש האשם וההשתדלות עד כדי כך שהופכים לסוג של יחס ותשומת לב !
הוא יגרום לכך שבכל מחיר עסוקים בו חושבים עליו והוא מצליח להפעיל , לעורר וליצר יחס תמידי מצד האם.
האישיות החמוצה הופכת עם הזמן אכן לאישיות שמחמיצה , גם משום שמעוררת בסביבה חוסר משיכה, אי נחת , חוסר רצון בחברות והימנעות להיות בסביבתה .
וכך גדל המעגל של התסכול ומתקבל האישור לכך שהם באמת לא אהובים, לא מקבלים ונותרים מקופחים. ואילו האחרים: האח ,החבר או החברה ,הקולגה בעבודה, התלמיד האחר , כולם מקבלים יותר ממנו או ממנה . זוהי נבואה המגשימה את עצמה והוכחה לכך שהעולם חסר צדק וכי כל דבר טוב שיש ומקבלים ממנו בו מחמיץ מיד!
האישיות החמוצה הינה לעיתים קרובות אישיות בעלת אינטליגנציה טובה , בעלת השפעה ואפילו כזו המחפשת את תחושת הכוח מה שגורם לכך שהיא בקלות יכולה לגרום לחמיצות ויראלית וכל סביבתה יכולה להידבק בריסוס שעושה.
כל סביבתה של האישיות החמוצה יכולה להרגיש את אותה אי נחת שהופכת לחמיצות כללית , חוסר רעננות, היעדר עסיסיות וחוסר בשמחת חיים .
כיצד יכולה הסביבה לעזור ? מה ניתן לעשות במפגשים אישיים וקרובים יותר עם אישיות כזו וכיצד ניתן לשקף, לייעץ ולהביא לשינוי באישיות שכזו.
ראשית כל, עדיף ביותר לא להיות מופעלים, אשמים, משתדלים מדי או מרצים את אותה אישיות אלא לשקף לאישיות שכזו את התנהגותה, ולהעביר לה מסר שהחמיצות שלה/שלו הינה התנהגות תמידית כפייתית בלתי קשורה למצב ואופיינית רק לאדם עצמו מעבר למצבים .
שנית לא להידבק בהתנהגות ,לסתור אותה ולהראות לחמוץ שאינו משפיע ושהתנהגותו בדרך כלל סובייקטיבית ואינה מבטאת את דעת האחרים . להתנהג כלפיו כמעין סותר חמיצות .
ההנהגות של ההשתדלות, הניסיון לספק ולהיענות לחמיצות לא תשיג בדרך כלל את המטרה ולהיפך.
כאשר לא תהיה לאישיות החמוצה היענות ,הדפוס יעבוד פחות וההתנהגות יכולה להיכחד . עם ילדים זה ודאי ! במידה והאם לא תענה לדפוס ותנסה לתת את החסר בדרך אחרת ללא כל קשר לחמיצות, התנהגות הילד עשויה להשתנות.
ולגבי האישיות החמוצה היא כיצד תוכל לעזור לעצמה ?
מודעות ,מודעות וויתור על התנהגות הישרדותית, על אותה התנהגות שהפכה למרכיב מרכזי ביחסים עם הסביבה ולדרך לקבל מרכזיות וכוח .
זהו ויתור קשה ביותר , ויתור שיכול לעורר בחמוץ משהו של בדידות, ריקנות וחוסר השפעה על הסביבה . החוויה יכולה להיות כמעין התכחשות זמנית למי שאני ולטעם המרכזי שלי בחיים החמוצים.
הניסיון לנטרל את החמוץ ולזהות טעמים אחרים של חוויית החיים חשוב ביותר בשינוי .
המודעות מעוגנת ראשית בילדות ,בקשרים הראשונים ,בתסכול של הילדות אך היא תמשיך להתפתח ולעורר תחושת ריקנות בעמידה מול חוסרים שונים, תתעמק בהבנת חוויית הקנאה החמוצה ובתחושת קיפוח שממשיך ללוות אותה וכמה קשה לו/לה לוותר עליו.
האדם עצמו צריך ללמוד לחבק את הילד המקופח והחמוץ שהוא בדרך כלל לא סובל אותו .
עליו למצוא את הדרך להתחיל לתת לעצמו , להבין שהחמיצות אינה עניינו של העולם מסביב ושהיא אינה עושה טוב לא לילד הפנימי ולא לאדם המבוגר עצמו. הוא צריך לנסות וליצור טעמים אחרים , לשדר ולתת לעולם טעם אחר .
הוויתור הוא על הכלי שבעזרתו התרגל האדם החמוץ להפעיל את הסביבה . עליו למצוא כלי אחר, עליו להשתדל לתת יותר, להיות נדיב , חומל יותר ולהבין שחמיצות הינה לקיחה מן הסביבה , סחיטת הסביבה . להבין שמעט יותר חריפות ,מתיקות ומליחות יכולים להפוך לנתינה .
הנתינה יכולה ליצור עם הזמן נטרול של החמיצות ואחרי הוויתור הריקנות ותחושת הכאב והבדידות יבוא טעם חדש ואפקט חדש מן הסביבה .