שבירה וייאוש ,פיתוח מנגנוני הישרדות ,מציאת חוסן פנימי או הרחבת התודעה ,כיצד יעזור תהליך האינדיבידואציה בעיקר למבוגר המחובר ומזוהה עם הקולקטיב בעמידה מול השבר הלאומי ובשמירה על האתיקה שלו ?
בימים קשים כמו אלה ,אנשים בעיקר מבוגרים שעברו את החמישים ,חרדים ,עסוקים תוהים ומחפשים ,כיצד לעמוד מול מה שקורה? חלקם מיואשים ,בוכים ומדוכאים ,חלקם כועסים וזועמים ,יש שרוצים לברוח ויש המחפשים, מהו באמת הדבר שייתן להם את החוסן הפנימי או את השקט לעמוד מול האסון הלאומי הפנימי: זה אשר בתוך עצמינו וכלפי שלימותינו, או זה החיצוני במלחמה מול אויבינו וכלפי העולם . והשאלות המתבקשות מאחורי הכול הינן, מהו אותו ,גורם ,מרכיב או תהליך שינטרל את התלות הגדולה והמוחלטת בקולקטיב המיוחד שלנו. מה הוא אותו גורם או תהליך שיחזק את החוסן האישי ויחבר את האדם למשאבים פנימיים ,מה יחזק את המבנה הפנימי שלו כנגד תופעות של חרדה, פניקה, דיכאון, פסיביות ייאוש, זעם ,רצון לברוח, לעזוב ,להשמיט או להישמט . מהו אותו תהליך שייתן ויחזק ,יחסן באמת וללא ניתוק מעצמו או מהכלל את האדם המיואש וחסר התקווה. זאת בניגוד לפיתוח דפוס של הישרדות בלבד, כזה המתבטא או בזעם העולה במצבי איום על הקיום, או בהצמדות לנרטיב מדומיין, ממנו שואב האדם כביכול צידוקים וכוח, או לחילופין על ידי התנתקות פנימית מכל מה שקורה מסביב, עד כדי אלחוש ורצון לעוף מפה . השאלה כיצד ובאיזה תהליך או באיזה ממד נפשי המתאים לנו נוכל להיעזר ולא רק להישרד מול תחושת הפירוק ,תוך פחד הקיום .
ושאלה מרכזית הנשאלת על ידי עצמינו כאנשי בריאות הנפש , מעבר לחרדה הקיומית ,באיזו מידה תהליך האינדיבידואציה, הגיבוש וההתגלות של עצמינו, תהליך בו אנו מאמינים שהוא מסע המתחיל בעיקר באמצע החיים, דהיינו בגיל של עבודה מתבוננת יותר על עצמי שלי ומרכיביו השונים, יוכל לחסן ולחזק את האדם עצמו . האם תהליך של חידוד הניפרדות האישית מהקולקטיב אליו אני שייך. ניפרדות החשובה על מנת למצוא את העצמי שלי, כדי לחזור מופרד, שלם ואמיתי יותר ובעל אתיקה אישית , יעזור בחיסון הפנימי של הפרט ויפחית עבורו את הסבל.האם ישנם אנשים שדווקא דרך הקולקטיב והחיבור אליו יגיעו לחוסן המירבי?
תהליך זה של היות עצמי דורש עבודה של חשיפה והתבוננות עמוקה יותר על עצמי ,על סבלותיי ומקומות לא פתורים ולא מודעים לי עצמי. מדובר בהתבוננות בעצמי ובחלקיו ,התבוננות שתעזור בהפרדה נכונה יותר בין העצמי הפרטי המורכב שלי ובין הקולקטיב אליו אני שייך זאת בהנחה כמובן שאכן באמת פיתחתי שייכות . להיות שייך וחלק מ-משמעו לחוש את הסבל והפירוק הקולקטיבי . התהליך הוא של הפרדה והתגלות מודעת של אני והפרסונה שלי , הקומפלקסים שלי ,הצל שלי ,לעומת הצללים של הורי והקומפלקסים התרבותיים של הקולקטיב אליו אני משתייך. התהליך כולל הבנת הילדות שלי וידיעה טובה יותר את חיי האישיים ויחסי לאחרים ובמיוחד הכרה בחלקים הלא פתורים שבתוכי.
זהו תהליך של מודעות עצמית אשר תרחיב את האינדיבידואליות שלי גם מול הקרובים לי הורי, משפחתי וקבוצת ההשתייכות שלי . זוהי מודעות שתיתן הבחנה ברורה יותר ביני האישי לבין הכלל ,השלטון, המדינה, העם ובמקרה האקטואלי אסוננו הלאומי. זוהי אבחנה שתיתן לי כלים טובים יותר להשתתף בצורה מאוזנת ולא מתלהמת או חרדה מתייאשת או זועמת העושה לעיתים דמוניזציה מחלקי העם או לחילופין מיפה את התמונה . אין הכוונה שתהליך זה יביא לאדישות או התנתקות ממה שקורה וגם לא חוסר מעורבות, אלא להיפך, זוהי עבודה קשה המפרידה מבהירה ומחברת . והיא מביאה להשתתפות של האדם ותרומתו ממקום יותר מאוזן מופרד ואישי עם אתיקה בעלת גוון פרסונאלי. עבודה קשה הממביאה ליתר חופש בחירה .
ננסה תחילה לתאר את הממדים דרכם בדרך כלל מנסים בני האדם , לאו כאלה שעברו אינדיבידואציה, להתחסן להתחזק או סתם להישרד ללא התבוננות על עצמם והבנת העצמי שלהם . דווקא אילו הם אותם ממדים מרכזיים שדרכם יכולים אנו לגבש את עצמינו. אלו אותם ממדים שדרכם שואבים בני האדם דפוסי הישרדות ופתרונות קיום אך למעשה אלו ממדים היכולים לעזור בתהליך האינדיבידואציה -הגעה עמוקה יותר לעצמינו ואז לעורר פעולה ממקום "נכון" יותר.
בממד הרגשי, : אנשים רבים ,המשייכים עצמם לקולקטיב מסוים ,מנסים לבנות לעצמם אמונה גדולה יותר בצדקת הדרך, ,להיאחז באידיאולוגיה לא משנה לאיזה כוון . מנסים להיצמד אליה ועל פי הרגשתם ,ההיאחזות מעט מחסנת . או לחילופין אנשים מסתובבים עם כעס ,ביקורת ,חוסר הסכמה ,התנגדות ומחאה! לעיתים הם סוערים למעשה תחת תסביך תרבותי אליו אינם מודעים. והאם היאחזות אימונית אדיאולוגית ומלחמה עליה הם אלו שירגיעו וירחיבו את חוסנם? .חלק מנסים לחזק את התקווה בעזרת אהבת הארץ המובטחת , למידת ההיסטוריה היהודית והיאחזות בה ,או לחילופין הסתכלות גבוהה כביכול על תהליכים אנושיים או אמונה באדם ובהומאניות ,דרכים שהן המונעות מגורם רגשי מרכזי ,שניתן לו לאדם להתמודדות במצבי צרה ומצוקה.
ועוד לגבי רגש אמונה השאלה הכללית הנשאלת, האם פיתוח תקווה לאו דוקא מבוססת, שהמשבר הינו מצב חולף זמני בתוך תהליך גדול יותר שקורה ויביא לשינוי יחסן את האדם . ואם כך ,אז כיצד נגביר את התקווה לשינוי? או לחילופין אולי ויתור על תקווה וחיפוש עצמי פרטי הוא זה שיביא לחוסן גדול יותר ?
הממד הריגשי והיכולת להתייחס לאחר ,חשובים ויכולים דווקא לעזור בהבנה עצמית, להבין את החוויה העצמית לאורך חיינו מאז ילדותינו לעבד את מקומות הפגיעה, את מקומות החולשה ,את המקומות בהם הרגשנו מבחוץ ולא שייכים , להבין את הילד הנטוש בתוכנו, את החוסרים באמא אבא המלווים עד היום,את הבטחון ריגשי אם היה חסר או רעוע , כעסים ,השפלות אם היו ועוד. הבנה עצמית יכולה לעזור לנו להבין האם אנו נושאים רגשות אשם, חרדה או בדידות קיומית הממשיכה להשפיע עלינו ועוד. ההבנה הרגשית של עצמינו תעזור לנו להיות במידה הרגשית הנכונה גם כלפי האחר או האחרים להגיב בתגובה מתאימה למה שקורה. זה לא תהיינה תגובות מתוך הילד הנטוש והמפוחד הזקוק לאמא גדולה או לאב הגדול שהיה תמיד חסר. ההבנה הריגשית תעזור לנו לדעת האם ההרגשה שנובעת מהבסיס הריגשי הרעוע שאולי אף פעם לא היה מוגן, ולכן מתחברת לכעסים על השלטון האבהי אימהי המאכזב .
בתוך התבוננות העצמית יבין האדם טוב יותר את מצבו הריגשי הכועס והזועם מול האויב או מול האחרים ושהסכנות וידע עד כמה הנקמה נובעת או לא מתוך הילד הנחות ,הנטוש המפוחד שהיה ועדיין חי בתוכו.
האדם יבין טוב יותר מהיכן בא הזעם, הצורך בנקמה ,הצורך להיות שולט וחזק בכל מחיר או למה הוא מחפש מנהיג חזק וכל יכול. או מהיכן נובע חוסר תחושת החמלה כלפי האחר. ההכרה העצמית מורידה חרדה ,מסדרת וממתנת את התגובות הרגשיות ונותנת להן את המקום הנכון ואת התגובה המתאימה כלפי האחר או האחרים.
בממד הרוחני : אנשים רבים דבקים באמונה גדולה וכללית בתהליכים שהם מעבר לנו ומתן משמעות לאירועים ולתופעות הקשות, כמו אידאולוגיה ימנית דתית, כזו שמוסיפה שכנוע בעזרת הרוח או לחילופין החזקה בשמאלניות ליברלית קוסמופוליטית קיצונית שיש לה משמעות גדולה עבורם. או התייחסות רוחנית ואמונה גדולה שיש פה טעות, אובדן דרך ו-או לאחרים אמונה דתית שיש כאן עונש שקיבלנו או שהאחרים קיבלו בגלל שעזבו את אלוהים.. ,אמונות שאולי מחשלות ועוזרות לו לאדם להישרד או אולי מורידות אחריות וגורמות להרגיש טוב יותר אך לא מקדמת את האדם בהתבוננות העצמית .
מקומו של הממד הרוחני במה שנכנה תהליך האינדיבידואציה יכול לעזור לאדם לגלות את המשמעות הרוחנית של חייו האישיים ופרקים שונים בהם הבנה גדולה יותר של משמעות בחירותיו, צורת חייו ,אמונה הלקוחה מתוך הוריו ומשפחתו אך תוך בדיקה ואבחנה עד כמה היא של עצמו. עד כמה רואה את עצמו במה שבאמת מאמין כרוח שלו, רוח האדם, ועד כמה זה באמת נובע מתוכו ולא מתוך האחרים או התסביכים התרבותיים שלו.. הממד הרוחני באינדיבידואציה קשור בבדיקה מתבוננת במי אני ומהי הרוח של עצמי ולא רק לאיזה מחנה אני שייך או לאיזה מחנה היו שייכים הוריי. התהליך קשור בהפרדות מהתסביכים של הוריי ומהזדהות יתר עם הקולקטיב והתסבוכים שלו. התהליך יביא לשאלות כמו באיזו מידה למשל הרוחניות שלי נובעת מצורך וחרדה להשתייך, מפחד לבדוק את עצמי, מפחד לעמוד מול עצמי או אולי ממרד שאני עדיין נושא מתקופת ההתבגרות שלי.
בממד המחשבתי פילוסופי : יש שעבורם אולי הבנה וניתוח פסיכולוגי פילוסופי של מה שקורה ,אולי המעבר אל היבט האינטלקטואלי של הדברים, כמו הבנת הרוע ,ניתוחים פוליטיים ,פיתוח תיאוריות ועוד הם שיתנו לאדם פרספקטיבה ומרחק נכון יותר ממה שקורה .לעיתים זה עוזר ומרגיע גם אם זה מלא רציונליזציות צדקנות והסתרה עצמית.
אך כמרכיב בתהליך האינדיבידואציה יכול ממד זה לתת לו לאדם הבנה יותר משמעותית מהיכן נובעות התיאוריות שלו והאם אינן מסתירות חלקים מהצל שלו מהמקומות שאינו רוצה לראות בתוך עצמו, אישיותו או מעשיו. השימוש האינטלקטואלי יכול להסתיר את האדם מעצמו מיצריו ממעשיו השונים ואף מאשמתו ולקיחת האחריות על עצמו.
הכרת הצל הינה תהליך מרכזי באינדיבידואציה ויש לה ערך מוסרי רב עבור האדם ועבור החברה בה חי . השאלות ,מה אני לא רוצה לדעת ביחס לעצמי ועד כמה החלקים האינטלקטואלים הפילוסופיים מסתירים מעצמי את העצמי השלם חשובה ביותר לחוסן הפנימי ולערך העצמי. תיאוריה שהאדם בונה או מאמץ לעצמו יכולה גם להסתיר או להסוות את הדבר שצריך להתמודד עימו בתוך עצמי. האדם בתהליך ישאל עצמו על מה מגן אני כאדם כאשר אני מפתח תיאוריה ,אם לא ידע את עצמו יפספס לא רק את עצמו אלא יחייה את המצב בחוסר אוטנטיות.
בממד יצירתי : האם לכתוב ,לצייר, ליצור את המרחק האמנותי של הדברים, לתת ביטוי יצרתי כלשהו ייתן לאדם חוסן ,ייתן ביטוי ושחרור של המצוקות ,יוסיף ממד חדש לאדם היוצר.
ראינו עד כמה בעתות משבר, מלחמה, מהפכה קולקטיבית בני אדם הוציאו יצירות מופלאות שתרמו לעצמם ולאנושות. אך שוב נשאל את השאלה עד כמה האדם מגיב ממקום אנושי של עצמו האוטנטי שעל ידי כך יעזור לו עצמו ולאחרים. נשאל לעיתים באומץ ,האם היצירה באה לשרת אג'נדה , תשרת קולקטיב תנסה להרים על נס דרך אידיאולוגית דרך הנפש הלא מופרדת ואינדיבידואלית או האם תשקף את האמת הפנימית של אדם. ברור כי בתהליך האינדיבידואציה האדם יוצר בונה ,או בורא עולם שמייצג את נפשו רוחו או חוויותיו ואז מרים את חוסנו, אך במידה והבריאה מגוייסת ,היא משרתת את הכללי ולא נובעת מתוך אינדיבידואל יוצר. ואז יש חשש שלא באמת מחסנת ומרחיבה את העצמי של האדם .ולהיפך האדם ישרת דרך מסוימת, זרם כללי ,מנהיגות מסוימת ולא יזכה בחוסן אמיתי מתוך האינדיבידואליות שלו עצמו.
בממד המעשי: ולצד כל אלה האדם גם פועל ועושה. העשייה, הנתינה, ההפגנה, הבריחה לחו"ל ועוד, כל אלו עוזרים לו לאדם להרגיש טוב יותר הוא פועל ,מוחה, הוא עסוק והשאלה העולה מול העשייה העוזרת: כיצד לארגן את החיים כדי לא להיפגע ,האם להקדיש בעיקר זמן לעבודה ,לנתינה ,למשפחה ,האם להקשיב לכל החדשות לפרשנויות, לתצהירים, למסרי התקשורת או האם להימנע , להיות פחות מעורב במה שקורה כדי לשמור על עצמי ולהיפך אולי להתרכז בפנים בתוכנו :ביצירה , בניתוח ובהבנה האישית של הדברים, או אולי לכעוס ,למחות ,להפגין ולצאת לרחובות! או אולי פשוט לברוח !
ובכלל, האם לא לעשות אלא פשוט לקבל ,להשלים להאמין ולהעביר הכול לאדון השמיים זה אשר יחזק את החוסן הפנימי כמו שעושים לעיתים המאמינים בכוחו של השם ..
ואם נלך שוב על פי הדרך היונגיאנית ותהליך אינדיבידואציה, כלומר נתרכז ראשית בציר האישי של האדם ,של הפרט ונדע אותו טוב יותר מול הציר הקולקטיבי של הקבוצה אליה שייך, הסקטור ,המגזר או העם גם עם תסביכיו התרבותיים , נישאל האם לא כדאי שראשית יעשו המעשים האישיים מתוך ההתבוננות המודעת וההתרכזות . מתוך אותה מודעות והבנה :מתוך מה בתוכינו מגיעה העשייה. האם עשיית היתר ללא מודעות או עשייה מתוך מה כאן אישי ומה כאן נעשה מתוך אשמה, חרדה ריצוי או לקבל הרגשה טובה. כי אם הפן האישי פרטי לא מודע ,דלת אמותיי יכולים להיות מוזנחים ,לא מטופלים ויביאו לירידת החוסן : נתינת האדם הלא מודע יכולה ל" גמור אותו" אף עד מוות. האדם הנפרד תחילה מן הקולקטיבי או מודע מהיכן פועל, מחוסן יותר מזה הפועל או שאינו פועל למען הקולקטיב . או לחילופין האם לחיות את הקולקטיבי או להבין ,לדעת את עצמי תחילה ואז להחליט כמה להקדיש ולתרום וכמה לתת ולא לעזוב את האישי . העשייה המגובה בהכרה עצמית תהיה נכונה יותר ולא מפקירה גם את האישי . הפקרת האישי יכולה להוריד את החוסן להעלות דיכאונות ומצוקות ולרוקן את האדם ממשאבים.
לסיכום, כיצד או בעזרת איזה תהליך ימצא האדם המחובר מאד לקולקטיב את המשאבים הפנימיים או החיצוניים כדי להיות מחוסן יותר ,אמיתי יותר ,חרד פחות מיואש פחות שונא פחות וזועם פחות ובעל אתיקה אישית ומוצקה יותר.
כיצד ישמור האדם על חוסנו ,על מצב הרוח שלו על אהבת החיים שבו ועל האנושיות שלו. אלו השאלות התלויות מאד במידת האינדיבידואציה, ההכרה העצמית של האדם מול הקולקטיב המסוים אליו שייך . הפסיכולוגיה האנליטית תתמוך בכך שחוסנו של האדם תבוא לו גם מתוך חיבורו לקולקטיב כתנאי קודם לתהליך האינדיבידואציה שלו (כי מי שאף פעם לא היה שייך יסבול מבעיה אחרת) אך בהמשך ההיפרדות מתוכו וניפרדות הבאה מתוך חיבור גדול יותר לעצמו לצילו למורכבויות הנפשיות שלו ,לחלקי נפשו השונים מההבנה של עצמו כולל ההתייחסות לאחר ולהשלכות שלו על האחר וההתחברות למשאבים הפנימיים. כמובן שהדבר מותנה גם ביכולותיו למודעות עצמית.
כמובן מדובר אם כך במי שיכול, מי שמחובר תחילה, ששיך, שמרגיש חלק ואז באמצע החיים תחל התמקדות בעצמו, בעצמיותו והכרה גבוהה יותר גם של מה שאינו מודע לו ,תביא לו את החוסן ואיזון בין האישי לקולקטיבי ועם זאת את הנתינה הספציפית האישית הייחודית לו.
לדעתו של יונג החיבור ללא מודע של האדם וההכרה העצמית הגבוהה היא שתפצה על הבעיות ,החרדות או הדיכאונות. ככל שיהיה האדם מחובר יותר לקולקטיב תחילה ואז לעצמו ועצמיותו ממנה ישאב, יתפתח ויקבל משמעות לדברים שעובר, יוכל להתמודד מאוזן יותר. האינדיבידואציה וההפרדות הנכונה מהקולקטיב כמו שניפרד בזמנו מהוריו ,תחסן אותו גם נפשית וגם בפני היסחפות עם הכלל שלעיתים יכולה להיות הרסנית. הניתוק ו או ההיתפסות יתר בחוץ בקולקטיב במה שבחוץ משאיר את האדם תלוי ונזקק ולעיתים ניסחף ומרוקן.
הממד הריגשי ,הרוחני ,המעשי או היצירתי יעזרו לו במידה רבה לתת לקולקטיב ככל שיהיה יותר מחובר ומודע לעצמו . עצמו, שכדאי להדגיש שהוא גורם מתהווה, נאסף, מתפתח ומתגלה במהלך חייו.
