המשבר הנוכחי, הפיצול בעם, המחאה, חוסר האימון הזעם והחרדה הם כמעין סימפטום למחלה עמוקה ובלתי מטופלת שעוברת בארצנו במעבר בין דורי ולא מודע. אלו בעיות עמוקות שיש מי שדואגים ללבותן, להוציאן, אך הם קיימות ופעילות ויש אפילו אפשרות להבינן ואולי לחשוב על צורות פתרון אמיתיות, ריפוי והתפתחות שתביא להידברות. הידברות ולא פתרונות מהפכניים ודמיוניים שרק מעמיקים את הקרע.
המאמר ינסה לתאר את המצב שנוצר בארץ בעזרת הבנה של התסביכים התרבותיים המועברים מדור אל דור מהם סובל העם המורכב שלנו, החל מהתקופה הקדומה, תקופת המקרא ובהמשך הגלות, החזרה הטראומתית לארץ וכמובן התסביכים התרבותיים שנוצרו מאז הקמתה החפוזה של המדינה, שואה, דת ומדינה, סכנת הקיום בתחילתה, הכבוש, ההיבריס והשליטה על עם אחר. במאמר ננסה להראות ולהציג דווקא את החלקים הנסתרים של תסביכים אלה המושלכים על האחרים, השלכה הדדית בלתי מודעת שעוברת מאבות לבנים, משפיעה ומייצרת תסיסה וזעם בכל הסקטורים.
כולנו, אנחנו, הורינו, או הורי הורינו הגיעו לארץ לא בקלות, לעיתים אחרי מסעות ונדודים לעיתים מתוך בריחה, לעיתים בשמחה והתרגשות העלייה, אך לא משנה מאין באו אנחנו או אחרים, תמיד היה זה במצב הגירה, פליטות וצורך בתהליך קשה של הטמעה והסתגלות. לעיתים קרובות ולחלק מהעולים זאת הייתה הסתגלות קשה וטראומה לכל דבר.
הקמנו אנחנו או סבינו וסבתותינו, מדינה משל עצמינו. בנינו אותה, כבשנו את שממותיה, נלחמנו עליה בדם יזע ודמעות. בתהליך הבנייה העצום והנפלא הזה עבורנו, פגענו גם באחרים, נישלנו אנשים מאדמתם, השתלטנו על מקומות ואוכלוסיות ובלי לדעת פגענו גם בעצמינו ובערכנו.
ועם כל זאת, לצד כל הטעויות והעוולות שנעשו, היא ארץ בנויה, מתפקדת, היא נעשתה לאומה בעולם העמים, מקום ובית ליהודים. לעיתים ההשתייכות אליה מעוררת בנו גאווה, לעיתים נוצרת בושה, לעיתים נרגיש כאור לגויים ולעיתים חושך לעצמינו. אך נזכור, גם הציניקנים שבינינו, זוהי מדינה שיש בה גם הרבה טוב, יפה ובעיקר יקר לכולנו.
ולצד כל מה שתואר אם נעמיק מעט, נראה כי לימים, המדינה הבנויה מכור ההיתוך המורכב של תרבויות ואמונות, התבגרה, התעצמה, חייה ונושמת, אך מתוך בעיות החיים של קיומה, האויבים, הכיבושים, עיצוב הזהות של החברה, מלחמת התרבויות וחיפוש הדרך, נחשפו גם בעיות קשות.
ניתן לומר שככל שעבר הזמן, צף ועלה מכלול של קונפליקטים הנובעים מהבסיס החברתי הרעוע שניבנה. הבסיס אמנם ניבנה בתהליך שהיה מלא אמונה, תקווה ומשאלת תקומה, תחושת חזרה הבייתה, אך בלי דעת היה חפוז, מורכב מהישרדות, היה בסיס רעוע מטראומות, גווילי אש של צוק העיתים ולעיתים קרובות תפור מטלאים של ארעיות, עם טעויות גדולות. במשך שנות קיומה של המדינה נערך הכיבוש השטחים ועם הזמן האיזון העדין שבו חיה המדינה לאורך השנים, בעזרת האידיאלים, המשותפים החל קורס.
מה שעיננו רואים היום לתדהמתנו ולא ניתן שלא לראות, היינו שהחברה ה-מאד מורכבת ממנה בנויה האוכלוסייה היהודית והלא היהודית בארץ, הסתבכה,״התלכלכה ״ וחלתה בכמה מחלות כרוניות שהיו כמודחקות, אך חלחלו עם הזמן מתחת לפני השטח. מחלות שלמעשה אף פעם לא זכו להתייחסות, לאבחנה מספקת ולהבנת מהותן וסכנותיהן.
חוסר ההבנה של מהות המחלה, הביא לסיבוכים חדשים גם בפיתוח של מעין היבריס של גרנדיוזיות, כזה שינק גם ממקורותינו וטשטש את הצורך לנקות ולרפא. וכך קרה, שהבעיות ותחלואי הילדות של העם והמדינה על יושביה, אף פעם לא זכו לניסיונות ריפוי, לאפשרויות שיקום או אפילו לא הגיעו להכרה בנכויות שלנו. הכרה גם במה שאי אפשר לרפא ועל כן צריך להכיר בו, לפצות או להתמודד אתו.
והנה אנו מוצאים את עצמינו בימים קשים אלו מפוצלים: או כשייכים לצד של מוחים, כועסים זועמים ומדוכאים, או בצד של כועסים זועמים נוקמים ושמחים לאיד, או כאלו שטוענים: אמרנו לכם ולא הקשבתם, או בצד של מתעקשים ומוצפים ברגשות נחיתות או טבולים בטראומות של הורים ומה שירשו מהם במודע או שלא במודע. כי המעבר הבין דורי של תסביכים הוא גדול ולעיתים קרובות בלתי מודע.
אין מאושר במצב הזה, אין שמרגיש שמשהו טוב קורה: החרדה, הכעס, הזעם, הכאב והרגשת האובדן מציף את כולם, גם את מי שבטוח בצדקתו.
איך מרפאים מצב חולה שכזה? גם את חוליי הילדות, גם את הקיטוב שהיה תמיד, טושטש בימי אחדות של מלחמות, אך הוחמר מאד ופרץ במצב כביכול החדש שנוצר.
והשאלה איך אפשר לרפא מצב חברתי כשאין הסכמה שיש מה לרפא, שיש החושבים שהפתרון הוא בהפיכה ויש מבועטים מהפיכה, מצב שיצר כמעין מלחמה בנינו, מצב שהוא למעשה הלכלוך המסתיר את הפצע העמוק.
כדי להבין את המצב המסובך, יש תחילה לנקות את הפצע, לנקות את המלחמות על הצדק, ההתבצרות, ההתנשאות, הקולות המתלהמים, האגו, ההתגוששות הילדותית והמאצ'ואיזם המטשטש.
אחד הלכלוכים המרכזיים שצצו היום ויש לנקות אותם כדי לבין את הפצע, הם שני אובייקטים מרכזיים שהם כרגע מושכי ההשלכות של הקונפליקט הבסיסי והפיצול.
אובייקט ראשון הוא ראש הממשלה המואשם בפלילים, שהפך לסימבול כפול, מצד אחד, מזמין השלכה עצומה של חלק מהעם, הבטוח שהוא קורבן המערכת של ההיבריס וההתנשאות האליטיסטית, השלכה שבה מחזיק חלק אחד של העם הזה. מצד שני מזמין השלכה של חלק אחר של העם כי זהו הפושע הרע, מי הבא לגנוב את המדינה לעצמו ולאנשיו, כביכול על חשבונם של האחרים.
כשמשהו כגון זה הופך לסימבול, לוו, מתלה עליו משליכים, אין חשיבות ממשית לאמת, ולא למה שהוא עצמו עושה, אפילו שלו יש עניין בפיצול, ואולי צמח מתוך הפיצול ואפילו מלבה אותו, אך לא נעסוק בכך כאן.
מה שחשוב שאותו סימבול עצמו, מהווה אובייקט להשלכות וקיטוב ולא משנה הפרדוכסליות שיש בעניין. מבחינת תפיסת האנשים שהם בעדו, הוא כמעין מנהיג גאון שבא להצילם, שעיר לעזאזל של המערכת, מבחינת האחרים המתנגדים פושע מועד ששואף להיות דיקטטור. זה יוצר פיצול של ההשלכות, אבל פיצול זה מזמין ומעצים את ההשלכות עד כדי אידאליזציה מצד אחד ודמוניזציה מן הצד האחר.
המצב האובייקטיבי, הסימפטום שנוצר הוא חמור אך אינו סכנת המחלה כמו ההשלכות העצומות האידיאליות או הדמוניות המגבירות את הפיצול בעם, לא מאפשרות כל שיח ונותנות פתח לביטויי זעם ומעוותות את תחושת הצדק של כל צד, שעליו נחוש הוא להילחם ואפילו להרוג ולהקריב הכול.
אובייקט שני של ההשלכה היא המהפכה או הרפורמה המשפטית. בגלל המהירות, הנחישות הלא מתייחסת, חוסר האמון וחוסר ההידברות, עקב אובדן מוחלט של תחושת ה-יחד שחסרה בדבר כל כך יסודי, המהפכה או הרפורמה שאולי בחלקה נחוצה, הפכה אובייקט להשלכה פראית מפוצלת של זעם, חרדה ונחיתות. למעוררת ייאוש ופחדים קמאיים או מן הצד השני למעוררת לשינוי מפצה יסודי למהפכה ושינוי.
מן הצד האחד של העם יוצרת תחושה של מחטף, השתלטות על כל הרשויות, אובדן וצורך מידי להילחם. מן הצד השני של העם הרגשה של דחיפות חד פעמית לעשות סדר, לקחת עניינים לידיים, לחסל אחת ולתמיד ובזבנג וגמרנו, רגשות של עוולות, שמאל וימין מזרחיות ואשכנזיות ערבים ויהודים. עיוותים ומחלות, שזו בוודאי לא הדרך הנכונה לרפאם.
ההשלכות הללו על ראש הממשלה ועל הרפורמה למרות שמפצלות, הן לכלוך, מכיוון שהן מנקזות אליהן תסיסה של פחדים, זעמים ותסביכים לא פתורים מכל צד, מעצימות ומטשטשות את מחלות הילדות, התסביכים הלא פתורים, המלאים ברגשות כאב, זעם חוסר צדק או התנשאות, תחושות וזעמים שהפכו לקדושים ומקדשים לכל צד בדרך שלו.
מעבר לניקוי של מה שאני קורא הלכלוך, הסימפטום של ההשלכות וההסתבכות הקיימת כרגע, אנו חייבים להתייחס לכאב של המחלה. המחלה עצמה או התחלואים מכיוון שלא טופלו, יצרו כאב מצטבר וכרוני, אנשים באמת כואבים. כאב שאמנם גם הוא חייב התייחסות, אך יש להבין שהוא תחושה קשה המלווה את המחלה אך אינו לב ליבה. גם אנני טוען שיש לתת לציבור משככי כאבים, אלא שיש לזהות את המחלה עצמה מעבר ללכלוך ולאגו ולמצוא עבורה את התרופה המתאימה.
בהבנת המחלה, יש לאתר כולנו, עד כמה שניתן לכל אחד, וכל קבוצה, את הפצעים גם האישיים וגם החברתים-תרבותיים שאנו נושאים מהחברה בה גדלנו ובעיקר מבית הורינו, מערש הילדות של ההורים ומה העבירו אלינו שלא תמיד במודע. וכמובן ולא פחות מכך, חשוב להבין את המחלות הכרוניות ממנה סובלת מדינתנו, העם שלנו גם בתוך חייו בדורות הנוכחיים מאז קום המדינה, גם בגלות ומאין באנו כולנו. ואפילו גם בחייו ההיסטוריים מקדמה דנה, המיתוס אשר משם יונקת תרבותנו. מיתוס שהוא גם ובעיקר לטוב אך גם לרע, ליצירת תסביכים נסתרים.
כפסיכולוג המאמין בגישה ארכיטיפית. כלומר שבנפש של כולנו שכבה ארכיטיפית כללית ובתסביכים חברתיים הנוצרים על גבי הארכיטיפים כלומר שהתרבות או ריבוי התרבויות שלנו יוצרים תסביכים מיוחדים לנו, ארצה להתייחס לכמה עקרונות מרכזיים המהווים מוקדים בתרבות היהודית ישראלית. ולאחר מכן אנסה להעלות אפשרויות של מה יכול לרפא במצב שכזה.
ארצה גם להציע לכל אחד לפתח נכונות להתבונן ברמה האישית תרבותית של עצמו חברתו ומשפחתו. שיתבונן במקום להשליך, שישים לב, מאין בא וכיצד זה משפיע על תמונת עולמו ובמיוחד לשים לב על מה שמרגיז, מכעיס ומעורר בו זעם ומה מפחיד מעורר אימה או לחילופין מה מעורר את עליצותו או שמחתו לאיד.
הבנה ארכיטיפית ומה הם התסביכים התרבותיים הנוצרים ומלווים את החברה הישראלית-יהודית
את ההבנה הארכיטיפית והתסביכים העלולים להיווצר מכך, נתחיל מכך, שלכל עם יש את התרבות שלו והמיתוס שעליו התפתחה התרבות בה חי. במיתוס המיוחד לעם או תרבות, נראה מה דוחף ומקדם את תרבותו, מה הם הערכים המיוחדים לתרבות, מה הקודים הערכיים, כיצד התפתח העם מה היו כשליו וחוזקו ומה הם התכונות השליליות שלו שנמצאות מוסתרות גם מעיניו.
כלומר, במיתוס של העם נראה אם כן, כיצד נתפסים ומתפתחים סיפורי המופת של הגיבורים, מה הם מעבירים מדור לדור וכיצד נוצרים המוסר והערכים המיוחדים ולצידם תמיד הרוע הגלוי או המוסתר, שעימו חייבת להתמודד אותה תרבות. ומיוחד מה מועבר לטוב ולרע בנפש הקולקטיבית של העם והתרבות.
מה שעוזר להבין את אופיו של הרוע הוא מהו הצל -האזור הנסתר, הייחודי, שנושאים אותם משתייכים לתרבות. מה ידחיקו, יסתירו ויתפסו כתכונות בהם יש להתבייש, להכחיש ולהסתיר. ההתביישות, ההסתרה וההדחקה של תכונות ודחפים בלתי רצויים וחוסר המודעות עליהם, אינם מביאים לפתרון מהם, אינם מקדמים משילות בהם, אלא בלי דעת אנו משליכים אותם על האחרים על הצד האחר, וכך נפתרים מהם. השלכה היא בעייתית כי מייצרת בעיות חדשות גם במי שמשליכים עליו. ההשלכה מסבכת ומטשטשת את הבעיה האמיתית. ולכן יש להכירה ולהיות מודעים לקיומה והשפעתה.
במיוחד עבורנו היהודים הישראלים, אנחנו כחוזרים אל ארצנו, המולדת הקדומה-ציון, הארץ הנבחרת שהובטחה לנו על ידי אבינו שבשמיים, הבטחה שאנחנו בלבד מאמינים בה כדאי שנכיר את הצל הייחודי שלנו שיוצרת הייחודיות הנפלאה הזו…
העם הניבחר
העם הניבחר לארץ הנבחרת, הוא כמעין סוג של מורכבות נפשית תרבותית אשר עושה אותנו מיוחדים, בעלי זכויות ומובטחים משמיים. במסר הייחודי רק לנו, גם נימצא את הכוח, הנחישות האמונה ואת הדחף לעשייה והגשמה וזהו במידה מסוימת החלק החיובי של הדבר, אך נזכור שמשם, מאותה אמונה עלול לבוא גם הצידוק לדברים שליליים ולהתפתח גם הצל של הצדקנות, ההשתלטות, האכזריות ואפילו גיזענות, חוסר הצדק כלפי אחרים ומעשים רעים אחרים.
הפסיכולוגיה עושה הבדל בין אותן מורכבויות אישיות או תרבותיות, תסביכים אישיים או תרבותיים אשר עוזרים לאדם או לחברה לתפקד, דוחפים לעשייה למען עמו, ליצירה, לחיים של הגשמה ובין המורכבויות ההופכות לתסביכים התרבותיים או האישיים הבלתי מודעים כאלה שעלולים לסבך וגם לסכן במיוחד כאשר לא מודעים להם ומשליכים על האחר.
אלו אותם, תסביכים שגם ברמה האישית האדם יעדיף להסתירם, להדחיקם ולא להכיר ולדעת מהן. וגם ברמה של עם או תרבות אלה אותם תסביכים שהם כמעין תסביכים שישתלטו ויפעלו מתי שירצו ללא טריגר ברור וללא שליטת האדם. הם תסביכים אישיים או תרבותיים מודחקים שימצאו בצל, בחלק המוסתר ולכן יושלכו על אחרים. ההשלכה היא פונקציונלית כי יכולה כביכול לשחרר אך רק עד שישתלטו על האדם במצבים רגישים ובלתי צפויים. גם ההשלכות על אחרים וגם סכנת ההשתלטות של אותם תסביכים הן סיבות טובות להכירם.
ושוב, ״אתה בחרתנו״, הוא אחד מהמורכבויות התרבותיות האלה של העם הזה שמצד אחד היו מרכזיות באמונתו ובהתהוותו ועשויים היו לתת דחיפה וכוח לעשייה, הגשמה ושמירה לאורך דורות, אך מן הצד האחר עלולים לעיתים ליצור בחברה או באדם האחד: תסביכים נסתרים של הצדקות, התנשאות, אפילו גזענות, הרגשה אינפלציונית של אני, או אנחנו טובים מהאחרים, גם כלפי האחרים וגם בינינו לבין עצמינו, יכולה להתפתח כמעין הרגשה צדקנית, מי מחזיק את "אלוהים" טוב יותר, את הערכים הטובים מי פה הנבחר
קינאת אחים
״לפתח חטאת רובץ״, הרוע המתפתח בתורה כתוצאה של קינאת אחים מביא לרצח. רוע זה גם הוא משהו מיתולוגי ראשוני ונימצא בסיפור הקדום של קין והבל. לעומת מיתולוגיות של עמים אחרים, שבהם הרוע נובע מזעם קדום של אמא אדמה והמפלצות שיצרה, והמאבק בין פטריארכליות ומטריארכליות, או עימותים אכזריים בין אבות ובנים, בתורה הרוע נוצר לעיתים קרובות מהעדפת האל לאח אחד הנכון והמוצלח שימשיך את הקו, לעומת האחר שאין לו את זה מה שצריך.
אלוהים מעדיף את מנחת הבל על זו של קין המקנא, המרגיש לא אהוב, הנחות הרוצח את אחיו, מסמל את האדם הלא רצוי, הנתון תמיד לסכנת החטא, הקינאה, הצל, ה"אגו" הקדוש, החלקים הרעים שלו.
גם בהמשך המאבק של שרה למען יצחק יוצר אברהם את העדפה הקולוסאלית בין יצחק וישמעאל. ישמעאל האח הנחות המפריע למהלך ההיסטוריה, מגורש עם אימו הגר בהסכמת האל. ישמעאל וגירושו יוצרים עדיין עד היום תסביך גדול לשני העמים ליהודים ולערבים הרואים בגירוש דברים הפוכים ומפצלים.
בהמשך יעקב ועשיו שהופכים לאחי צל אחד של השני: על עשיו מושלכים היסודות הרעים הלא מוערכים ויעקב נושא את אלו הטובים: שני אחים הרע והטוב, אך זוהי בעיה שיעקב וישראל, כולל הדורות הבאים יאלצו להתמודד עמה כל חייהם.
ובחייו של יעקב נראה שוב העדפה שלו את יוסף על פני אחיו, העדפה המעוררת קינאה, נקמה והתנהגות אכזרית מצד האחים ההופכים לרעים. ולאחר מכן בהמשך המאבק בין האחים, השבטים. מאבק שיבטי הממשיך אצל היהודים עד היום.
ובהמשך ההיסטוריה המלכויות, פיצול אחרי מלכות שלמה: המלכויות יהודה וישראל ועוד.
אנו רואים לאורך ההיסטוריה את המרכזיות של נושא קינאת אחים, פיצול, ומי הנבחר והטוב יותר, כדוחפים להשתפרות אך גם כאחראיים להתפתחות של תסביכים ורוע במעמקי נשמתה של הנפש היהודית. קנאה זו שיכולה ליצור ולהוות בקלות את שורשי הרוע גם בקונפליקט הנוכחי כאן בארץ. אצל מי האלוהים, מי מחזיק בתורה הנכונה, בערכים הנכונים, מי היהודי הטוב, מי אוחז בארץ בצורה נכונה, מי מתנשא על מי וכל הנושא שהפך לתסביך ישראלי שכזה.
המטריארכט- תסביך האם הלא פטור ונחיתות הנשיות
האמונה היהודית והמיתולוגיה שעומדת מאחוריה נותנת מקום מרכזי לפטריארכליות, לאב, לחוקים, למצוות ולדרך שבה עברו וירדו אל האב מהשמיים ומן האב לבנו, ולא מן אימהות הראשונית מן הטבע או מאימא אדמה. השכבה המטריארכלית שבנפש, השכבה הטבעית הראשונית, נדחקה לקרן זווית ואינה חלק מן המיתולוגיה היהודית הרשמית. ובאשר לנפש ה"יהודית" בכללותה נכנסה המטריארכליות המצב שלפני התודעה הנפרדת [1] למקום נחות. נכון שיש ביהדות התקדמות דרך החסידות וכו' אך הבסיס הבלתי שוויוני שמלכתחילה תמיד יצוץ.
הכחשת כוחו של המטריארכט- חזקת האימהיות הטבעית, ומקומה של האימהות בתרבות היהודית ובעיקר בחלקים הפורמליים של דת והתנ"ך, גרמה לכך שהמטריארכט המודחק עלול להגיע ולהשתלט בדרך עקיפה ולעיתים בלתי מודעת.
- נוימן טוען כי נושא האדמה, המולדת, הארץ המובטחת, הגעגועים לציון, הם ביטויים של הדחקת המטריארכט , הדחקה שעלולה להשתלט על העם שהאדמה היא כתחליף לאימא אדמה ההופכת לקדושה. בכל שנות הגלות נצרבו הגעגועים והכמיהה לאם, לאדמת ארץ ישראל ולירושלים. כמיהה זאת יצרה גם תסבוכת שעלולה ליצור תסביך תרבותי סביב האדמה, מלחמות אכזריות ושליטה באחרים הנכבשים.[2]
נטייה זו ותסביך זה, יוצרים גם הבדלים משמעותיים בחברה, גם היהודית בתוכה וגם היהודית ערבית. הבדלים הנובעים מן הגישה לעניין האדמה והכיבוש, הבדלים הגורמים לפיצול נוסף בין קבוצות בתוך העם. הפיצול בין המאמינים ורוצים את גאולת האדמה ללא התייחסות ליושבים האחרים עליה ולזכויותיהם, ובין אלו הניגשים לעניין מתוך התייחסות לאחרים, זכויות אדם והתנגדות נחרצת לכיבוש, נושא שנחזור לדון בו בהמשך…
נשיות נחותה
ובהמשך להדחקת המטריארכט, נזכיר גם קוד נוסף שיכול לעורר תסביך של הפטריארכט-שלטון האב היהודי המרכזי כל כך. קוד האומר כי החל מקולו של האל בורא, האל המתגלה, על ידי אברהם ומשה הקול האבהי דומיננטי ומרכזי. מה שמרכזי כאן הוא קולם של האבות, גם הקול המעניש אחרי חטא גן העדן בטון: ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. יש סכנה ועלול להיווצר תסביך תרבותי של הדרת נשים, שליטה, דומיננטיות וראייה באישה מקור לחטא וכו". תסביך שנבע מצורך שהיה אולי מובן בזמנו, לחזק את הפטריארכליות מול האימהי, לתת מקום מרכזי לקולו של האל שהפך לקול אבהי גברי, , אך בהמשך יצר ללא מודעות תסביך של הורדת האלמנט הנשי, השתלטות עליו ולגרימה לאורך דורות לנחות.
מצוות בין אדם למקום חשובות מאשר אדם לחברו
רוע אחר, נסתר, שעלול לנבוע מדבר שלכאורה טוב ומרכזי באמונה היהודית. היא אותה מורכבות נפשית מרכזית בנפש היהודי והוא הקשר אל האלוהים ועשיית מצוותיו כדבר מרכזי. הציות ועשיית המצוות. הסוגייה של עד כמה אתה מקיים מצוות ועד כמה עשיית המצוות היא מרכזית, אך עלולה במקביל ליצור צידוק והתנשאות, עלולה לגרום לצל של עילה למעשים אכזריים, בלתי מקובלים כלפי האחר. כל זאת למרות שמצוות בין אדם לחברו חשובות גם הן אך עלולות להתגמד בקלות מול המצוות הראשיות כלפי אלוהים. כלומר, למרות המצוות בין אדם לחברו, עלולות להתפתח עוולות אשר יידחקו מתוך ההצדקה, הישר לצילו המוסתר של האדם.
ולגבי הצל, השאלה המתבקשת, עד כמה ההדחקה והעברת התסביכים לצל, אל מתחת לפני השטח, אולי משרתים את המוסר, עוזרים לאדם, כלומר הדחקה יכולה להוות כחלק מהתגברות, התעלות אפילו. אך זהו מצב שנקרא לו בשפת נוימן המוסר הישן שהטיף להתגברות דרך הדחקה הסתרה וחוסר חשיפה או חוסר הכרה בצל.
זאת לעומת עמידה מול הצל המביא להכרה ולמודעות לרוע. גישה המביאה להתמודדות הישירה עם הצל גם האישי וגם התרבותי, גם אם זה יהיה לצד עשיית המצוות. הכרה ומודעות ברע שיכול להיווצר ועלול להיות מודחק, תודעה חדשה שנרכשת במסגרת המוסר החדש על פי נוימן.[3]
ושוב, העובדה שהאדם מקיים מצוות כלפי השם, עשויה לתת לו הרגשה טובה, עד כדי כך שלעיתים קיום המצוות, עלול לתת לו הצדקה לעשות מעשים קשים כלפי אחרים ואפילו איומים בזכות אותה שייכות דתית ו-או עשיית מצוות . שמעתי כבר קולות רבים: ״החשבון שלי הוא עם אלוהים לא עם בני אדם! אני אמסור את דיני לשם ולא לאף בית משפט של סתם בני אדם". דבר שעלול ליצור גם בעם קיטוב של מהו בית הדין הנכון, מהו המוסר הנכון ומי הם השופטים האמיתיים.!
עם הספר והלמדנות
העדפה הברורה של למידת הספרים והתורה הייתה מלכתחילה ברורה במסרים ובקודים התרבותיים. מסר שקידם את העם ותורתו! אך העדפה זו יצרה גם תסביכי צל.
כבר מהבל לעומת קין, יעקב מול עשיו וליצחק מול ישמעאל, בהעדפות הללו יש משום מורכבות נפשית של נתינת העדפה לאנשי הלימוד, אנשי הספר לאלו המתעמקים ועושים זאת כמצוות השם ואולי קשורים יותר לשם ומועדפים על ידו. העדפה כזו שעמדנו כבר על החלק הטוב שבה, עלולה ליצור באדם מחשבה שלו גם הזכות המיוחדת בכל מיני מישורים, כמו לחיים נתמכים על ידי האחרים העובדים למחייתם ולמשרתים עבורו את העבודות הנחותות.
זהו שוב, מרכבות נפשית שמן הצד האחד דחפה ללימוד, שעזרה בשמירת העם על ייחודיות במשך דורות רבים, אך גם במקביל יצרו תסביך שעלול לפתח הצדקות להישענות ותלות, תכונות הנדחקות לצל של האדם כמו גם עצלנות, חוסר התמודדות ואפילו טפיליות, אי יכולת לעמוד לבד. העדפות תרבותיות שיוצרת באחרים באותה חברה מספר תגובות בעייתיות, כמו קינאה, תחושה של ניצול וקיפוח, חוסר צדק, נחיתות, מול הלומדים והנתמכים.
הרוחני, נציגו של אלוהים על פני האדמה
הדמויות התנכיות המרתקות הן הנביאים. דמיות בעלות היכולת המיוחדת למפגש וקשר עם הלא מודע, עם אינטואיציות חזקות ועם יכולת לדמיון נבואה והכרה במצב העם מול אלוהים. בחלקים החיוביים, דמות הנביא הוא השראה ליצירת מנהיגים רוחניים מרכזיים בחיי האומה. דמויות אלו נתנו למלכים ולמנהיגים הכוונה, שמירה על מוסר ו כו'. דמויות אלו הן השראה גם למנהיגים שונים בהמשך ההיסטוריה של העם.
ואפילו בימינו נראה דמויות המקבלות את ההשלכות הללו והופכות לדמויות משפיעות כנציגי אלוהים בעולם היהודי. אך התסביך השלילי שעלול להיווצר ממודל נביא כזה ולהסתתר בצל הוא נתינת כוח וחשיבות יתר למנהיג המשמש או משתמש בכוחות הללו למטרות כוח, כסף, השפעה ואפילו השפעה פוליטית. כאן אנו עלולים להיתקל בתסביך מודחק של גורו, המנהיג בעל כוח והשפעה שאינה בהכרח חיובית או מתווכת את האדם עם אלוהיו או מצוותיו, אלא עלול לצאת כאן צל של כוח, השפעה, הונאה שקר וניצול. המסווה כאן הוא עצום ונתינת הכוח לאנשי הרוח כורכת בחובה סכנה, בעיקר אם לא נהיה ערים לצל המתפתח מאחורי הקלעים.
פרו ורבו ומילאו את הארץ
אחד המאפיינים של ההתנהגות הזכרית בטבע הינו להפיץ את זרעו כמה שאפשר יותר, זאת על מנת לשמר את הגזע. ככל שיצא הזכר מתקופה המטריארכלית, של הטבע ועבר לתקופה הפטריארכלית, כמו זאת של היווצרות העם היהודי, קיבלה הפצת הזרע משמעות נוספת וגבוהה יותר: השאיפה להעביר את תורתי, את ערכי והמוסר ובמקרה היהודי את הפצת גילוי האל דברו ומצוותיו למרכזיים וממשיכים.
חלק מפרו ורבו ומילאו את הארץ, מקורה ברצון ובשאיפה להפיץ לשמר את העם ועימו את התורה. בבסיסו של העם היהודי קיימת המורכבות הנפשית של השאיפה להפיץ ולשמר את העם ואת התורה דבר שנבע גם ממצבי חיים, והנה אנו מוצאים עצמינו כמושפעים ביותר ואפילו מצווים להרבות בילודה. ריבוי הילודה והראייה כי זאת המצווה, יצרה בעם היהודי דחיפות מרכזית לילדים וכמה שיותר.
כמובן שבשנות הגלות פוגרומים ורדיפות גישה זו מובנת, הייתה לה הצדקה, אבל היום במדינה מודרנית, ליברלית כמו שלנו, יצרה מצווה זו פיצול ושוני עצום בין האוכלוסיות הדתית המקיימת מצוות וזאת החילונית הליברלית.
הקומפלקס התרבותי שעלול להסתתר מאחורי נושא זה הינו מלחמת תרבויות על נתינת בונוסים למשפחות מרובות ילדים ,מירמור ואפילו פחד של האוכלוסייה החילונית. הטינה הכעס הפחד, לצד התחושה של מקיימי המצוות של להיות בלתי מובנים או מקובלים, יצר שוב תסביכים המודחקים בצל אך יוצרים טינה ופחד ומבעבעים מלמטה.
ומעבר לקודים הבאו מתקופות קדומות אלו תסביכים תרבותיים נוצרו בעם היהודי בהמשך ההיסטוריה שלו,
אנטישמיות ושואה
מורכבות נפשית נוספת הצטברה לעם הזה בגלות הארוכה שלו. מצד אחד הזכרנו את העם הניבחר והמיוחד העולה על הגויים ומן הצד הנירדף, השעיר לעזאזל, רדוף באנטישמיות ופוגרומים ובהמשך גם שואה נוראית שיצרו בו תסבוכת תרבותית עימה חי, אך אותה תסבוכת עלול משהו להילקח גם כתירוץ למקומות שצריך וכאלה שלא צריך ואותה תסבוכת בעקבות השואה עלולה לתת עדיפות קדושה לסבל של אותו חלק שסבל מהשואה והפחתה או אפילו חוסר לגיטימיות לסבל של אחרים.
השימוש באנטישמיות ובעניין השואה הנוראית, עלולים להיות הרי אסון כמו גם הצדקה למעשים שונים הנדחקים לצילו של האדם. זהו תסביך המזמין התייחסויות בלתי נגמרות גם בתוכנו וגם כלפי העולם. ומן הצד השני זוהי התייחסות העלולה ליצור פחדים זעמים והאשמות לכאלה שרואים זאת מבחוץ ומתפוצצים.
תסביכים נוספים הנובעים מן השואה והתקומה הם: ״לנו זה לא יקרה יותר ״ ומן הצד השני ״אנחנו לא נעשה לאחרים מה שעשו לנו ״ אילו שני תסביכים נפשיים המלווים את בניית המדינה, לעיתים כדי להגן על עצמינו ולעיתים כדי להתקיף, לעיתים יש המואשמים בטהרנות ולעיתים מואשמים בפשיזם, תלוי מה ומתי, תלוי באיזה צד וחשוב ביותר להבין מתי ולמה, ובעיקר אצל כל אדם מתוך הצל שלו מה זה משרת אצלו כשהוא ממהר להיששתמש בזה.
הצבר והיהודי הנודד -תסביכים ארץ ישראלים
אחת המורכבויות התרבותיות המעניינות שהתפתחו כאן בארץ מיד עם העליות הראשונות היו אלו של הצבר החדש לעומת היהודי הנודד, הגלותי והמעורר דחייה. הצבר היה כדויד מול גוליית, הקטן, האמיץ והנועז. ישראל החדשה חיפשה גיבורים ישראלים שאינם גלותיים, כאלה שהשתחררו מתכונות היהודי הרדוף, "כצאן לטבח "…היהודי המתחנף לגוי, היהודי החי בחסד ולא בזכות.
אך התסבוכת של הצבר, זה שחייב להיות אמיץ, גיבור עם גב זקוף, מנותק מהמסורת ומהגלות הארוכה, ערש התרבות שלנו, יצרה אנשים מעט מנותקים מחוספסים ואפילו מתנשאים מול אלו הגלותיים, העולים החדשים ולעיתים אפילו מול יהודים דתיים.
תסביך הצבר והצל שיצר הלך והחמיר ובנה אפילו העדפות והתנשאות מול יהודים שבאו מגלויות מזרחיות, או שונות, מאותן אלה שהפכו כאן למועדפות.
קיבוץ הגלויות בארץ יצר גם תסבוכות נפשיות כאשר המסר היה לשכוח את התרבות ממנה ההגעת ולשכוח את השפה, ליצור יצורים חדשים השייכים רק לכאן. ו"לכאן" היה משהו מאד מסוים: לא העיירה, לא דוסי ולא מזרחי אלא ישראלי. ומהו ישראלי לא ממש ברור, אבל נוצר מיתוס מסוים בכוון יותר מערבי, אירופאי, אמריקאי אבל מיוחד ובעיקר לא גלותי.
הצל שהתפתח כתוצאה מהמיתוס החדש של הצבר הלוחם הישראלי הבנוי ללא חת, יצר אם כך העדפות, השלכות הדדיות וטינות סמויות, כולל ריגשי נחיתות סמויים, אידיאליזציה של צד מסוים והערכה נמוכה של צד אחר.
כל המורכבויות הנפשיות הללו הודחקו, הוסתרו, הוכחשו, חיו חיים שלמים בסתר ועוברים חופשי במעבר בין דורי מאבות לבנים.
כשתסבוכת נפשית חייה בסתר, בצל האישי וברמה הקולקטיבית, היא הופכת לרעל, לטינה מתמשכת ונעשית חלק מהמעבר הבין דורי לדור הבא.
נזכור, כמו שאותם ערכים, אידיאלים ואתוס לאומי הרצוי, עוברים בערוצים שונים: חינוך חברה וכו', כך גם התסביכים התרבותיים הנמצאים בצל המודחק עובר בלא מודע מדור לדור. המעבר הבין דורי של התסביכים אינו נעלם, אינו נטמע מעצמו. הוא חי שם ואפילו מתעצם, גדל טוב יותר ורעלי בסתר.
לסיכום, הפיצולים השונים, וההשלכות על אחרים, הם כמעין דרך להסתדר עם התסביכים המודחקים וחלקים של תסביכים בצל שאף פעם לא עובדו.
הדחקה אינה עוזרת וגם לא התגברות תוך להכיר, לעבד, לתת מקום, להקשיב ולהכיר בפגיעות, בהעדפות, בנחיתות ובעליונות, גם אם הדבר קרה בדורות הקודמים.
כל מה שמודחק ומוסתר עדין חי ומחכה לצאת! חי בפריפריה, חי בשוליים, כמו דרכו של הצל שאינו חי בתודעה במרכז…
ונוסיף את הממד של העשורים האחרונים, תסביכים חדשים ונוספים בתקופת התבגרותה של המדינה
אזרחים סוג ב, גזענות, ביטחון ושליטה על עם אחר
ולצד הפיצולים בתוכנו וההשלכות ההדדיות של התסביכים התרבותיים הלא פתורים, יש עניין מרכזי שחי במדינה שלנו חי, חי, חי ולא נפתר והוא העובדה שיש בתוכנו אוכלוסיות סוג ב' ג', וד' , אוכלוסיות שעם הזמן נעשות יותר ויותר אנשי השעיר לעזאזל, כמעין חוטבי העצים ושואבי המים, עוד מתקופת המקרא.
לחיות כשלצידנו אוכלוסיות סוג ב זה רע, רע לנפש הקולקטיבית, רע חברתית יוצר גזענות ואף יכול להביא לחולי חברתי. ולצד האוכלוסיות החלשות החיות בתוכנו יש גם אוכלוסיות עליהם אנחנו אדונים.
עם אלו, לצד שליטה על עם אחר והתפתחות גזענות ישנו תסביך המתפתח, המצדיק והמוביל את קיומו והוא תסביך הבטחון והכוח, השימוש בכוח. נכון, יש צורך בביטחון ונכון יש להיות חזקים, אך גם הצרכים הללו הפכו לתסביך תרבותי חזק היוצר אינסוף הצדקות, להיות ביטחון, שר הבטחון. להיות חזקים, ביד חזקה, הוא תסביך תרבותי המשמש ומשרת אולי הרבה דברים אך הוא גם תסביך קשה המביא הרבה רע, אכזריות, התנשאות, אימה וזעם שיוצרים גם הם בינינו לבין עצמינו רעל ופיצול ..
להרגיש יהודי לעומת ערבי חזקים, אך ישראלי לעומת פלסטיני, זהו מצב שיש בו אפשרות ליצירה של מחלה חברתית, של גזענות, של איבוד אנושיות, של איבוד קנה מידה והתדרדרות לאכזריות כביכול מוצדקת מתוך השלכת הצל על האויב.
מה התנהגויות והשלכות כאלה עושות לנפש האדם ולנפש הקולקטיבית שלנו…? ברור שהיא מעוותת ועם הזמן ומשחיתה.
התורה שקיבלנו לא תמיד עוזרת לנו בכך, כי היחס לעמים השכנים, לעמלק ובמיוחד למי שנחשב לאויב, לאחר הרע, הוא תמיד קשה, יש הצדקה מוסרית להרוג באויבים ולהשמידם.
הומניות בכל מחיר – הצל של הנאורים
לצד תסביך הבטחון והכוח, שוכנת מורכבות נפשית תרבותית של הומניות, היחס לאחר, המוכרת לכולנו, היא מקושרת לזכויות אדם וכביכול לא' ב' של יחסי אנוש. אך גם מורכבות אנושית ומובנת מאליה, עלולה ליצור תסביך של הומניות יתר לעיתים לוחמנית אקטיביסטית העלולה להיגרר לעיתים גם היא לאלימות וחוסר הקשבה לאחר, גם האחר בתוכנו כחלק מאיתנו.
דרך הומאנית עלולה לעיתים להיות צדקנית ולשרת גם גילויי תוקפנות ודרך לתקוף, פעולה העלולה להיות חלק מצילו של אדם הומני, כזה הנילחם למען עקרונותיו.
כמובן שגישה הומאנית הרואה אחד ולא תראה את האחר עלולה לגרום לפיצול. במצב אשר נוצרות גישות הומאניות העושות הבחנה בין אוכלוסיות יכולה להיווצר השלכה הדדית של חלקי צל בעם עצמו, דבר שלא מאפשר שיח.
"אני ההומני והאנושי, הליברלי והמתקדם" ואתה "הפרימיטיבי הגזען והפשיסט" פיצול ישראלי מקובל החי ונימצא מתחת ולעיתים מעל פני השטח.
ונסיים עם מורכבות תרבותית מפוצלת ומפצלת שקיימת בארצנו באופן מיוחד חזק היום
ליברליזם לעומת התורה- האם זה באמת סתירה?
לצד כל התסביכים התרבותיים שתיארתי, יש קונפליקט מרכזי המפצל את העם היהודי ישראלי ויש להתייחס אליו: הליברליזם, שלדעת רבים אינו נחוץ ואפילו סותר או מתנגש עם התורה, לצד כאלה הרואים בחוקי התורה ומצוותיה השלמה ואפילו יש הרואים סתירה לליברליות וחופש האדם.
הפיצול, הראייה הסותרת, של ליברליות לעומת מוסר דתי יוצרים תסביכים מיוחדים לעם החי במדינה. לעיתים זה מופיע ברמה הקולקטיבית תרבותית ופוליטית ולעיתים כתסביכים אישיים, אשר בהכרח גורמים להתנגשות אישית ולקונפליקט עצום בין שתי הגישות המוסריות הללו.
ויש לזכור דבר מרכזי וחשוב מעין כמוהו, שהתסביכים והצל הם מנת חלקו של כל תרבות וכל פרט וכל אחד ואחת אחראים לדעת את צילם האישי או התרבותי שלו. להבין שמדחיק ושמשליך, להבין שעליו לעמוד מול צילו ולהכירו.
כמו שהזכרנו, נוימן קורא לעניין הכרת הצל: מוסר חדש, מוסר אשר על פיו עומד האדם מול צילו, מול תסביכיו האישיים והתרבותיים, הוא מכיר בהם ורואה כיצד משתלטים עליו, כיצד מובילים אותו וכיצד יוצרים לאחרים. מוכן להכיר ולראות כיצד האידיאולוגיות הכי יפות עלולות להסתיר את הפתולוגיות שלו או של תרבותו. הוא לוקח אחריות מוסרית גם על התסביך האישי וגם על זה הקולקטיבי שרכש, הושפע ממנו או שיתף פעולה עימו.
מה שנחוץ לפתרון הפיצול והכרת התסביכים היא הידברות והתבוננות עצמית, פתיחות לאחר והפסקת ההשלכות. נחוצה הכרה בדמוניזציות (הגזמה והפיכה לשד) שיעשה האדם ותרבותו תמיד תוך השלכה לצד האחר, האויב שמולי, גם אם הוא חלק מעמי.
חשובה עם כך הכרה בחלק הבעייתי של הקומפלקסים שירשנו מאבותינו, מודעות למעברים הבין תרבותיים שהועברו מהורינו ובמיוחד הכרת החלק הצילי המוסתר בתרבות ובמדינה שאנו חיים בתוכה ושייכים אליה. חשוב שנדע מה מתוך כך אנו משליכים על האחר ולא תמיד במודע.
חשוב שנכיר את אותו חלק שפורץ מאיתנו ברגע רגיש של פגיעה, תחרות, השלכה שלנו או עלינו ואנו מזדהים עם אותה השלכה. אותו רגע שמזכיר לנו את הנחיתות, הפגיעה או העליונות והפגיעה באחר, אותו רגע של התעוררות, אמור להיות רגע מכונן עבור התודעה שהיא הכלי, ההקשבה, החמלה והפתיחות לאחר. חשוב להכיר שחלק זה לא מתרפא בפיצוי, מהפכה או בשינוי חברתי של היום. הריפוי קשור לעבר.
אי הכרה במורכבויות הנפשיות, התרבותיות והאישיות ובמיוחד אלה המודחקות בתוכנו, אי הכרה בפיצול ובהשלכה על האחר, גם אם יש סיבות טובות כלשהן, היוצרת כמעין וו בסיס להשלכה, עלולות בין רגע להחליקנו במדרון חלקלק לעבר הרוע המוחלט.
החלקה כזו עלולה לקרות ברגע, מעבר לקומפלקס ולצל ועלול להפוך לרוע שמציף אותנו, ללא תודעה ממשית למה שקורה לנו עם עצמינו וכלפי האחרים. ההצפה ברוע פוגעת כמובן באחרים אבל גם באדם עצמו המאבד צלם אינוש עימו יהיה חייב להתמודד בהמשך.
ההכרה העצמית שלנו עשויה לשמש כמעין חיסון חלקי בפני ההחלקה לרוע הקבוצתי או התרבותי ויכולה לאפשר את הדיאלוג עם האחר שבו נראה נקי יותר ונעשה פחות דמוניזציה.
עם ההכרה העצמית והכללית של התסביכים, בכלל שקיימים, ההכרה בהשלכה, במעבר הבין תרבותי מתוך דור קודם, ההכרה בצל של כל מורכבות נפשית והכרה באחר ועם כל אילו בידינו חשובה חשיבות עליונה היא היכולת להידברות עם האחר, האחרים בתוכנו ועם אלו שסביבנו.
אבי באומן
[1] בתקופה המטריארכלית בחיי הנפש הכוונה לתקופה שהתודעה עוד לא התגבשה כמשהו ניפרד מ-הלא מודע
[2] א. באומן אדמה מיסטיקה ושלום הרצאה בכנס נוימן 2005
א.נוימן מקורות התודעה היהודית
[3] נוימן פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש