לאחר הדולצ'ה ויטה איבד פליני עניין בחיקוי של החיים היומיומיים ופנה פנימה לביטוי עולמו הפנימי של הבמאי.הקולנוע של התבוננות עצמית אותו יצר, צפה למעשה את מה שיקרה בעולם של האמנות בכלל. השינוי אותו עבר פליני היה בחלקו תולדה של המפגש עם רעיונותיו של יונג על מבנה הנפש והלא מודע בפרט. הוא נפגש עם רעיונות אילו דרך אנליטיקאי יונגיאני-, ארנסט ברנהארט שגר לא רחוק מביתו עמו עבר תקופת יעוץ בין השנים 59-65 .
המפגש עסק לרוב בחלומותיו של פליני אותם החל לערוך ביומן ודרכם נחשף לתורת החלומות של ק.ג.יונג .פליני ,הוא התרשם עמוקות ואפילו עלה לרגל לביתו של יונג בציריך .
הוא מסכם את המשמעות של גישתו של יונג עבורו: "זה מרענן היה כמו להיפגש עם נופים בלתי ידועים,גילוי של דרך חדשה להביט על החיים. הזדמנות לעשות מחוויית החיים משהו אמיץ וגדול יותר, לרפא ולשחרר את כל אותן אנרגיות החבויות מתחת לפחדים ,לחרדות, לחוסר המודעות ומאחורי כל אותם פצעים שהוזנחו עם השנים".
"מה שאני מעריץ אצל יונג ",אומר פליני , " שהוא מצא את נקודת המפגש בין המדע והמג'יק בין ההגיון והפנטזיה"…."הוא מאפשר לנו ללכת דרך החיים עם מידה של שכחה עצמית,כניסה אל תוך המסתוריות עם נינוחות מסוימת שההגיון כבר יימצא בהמשך" .
יונג עזר לפליני להשתכנע שכל אותם חלומות ופנטזיות שליוו אותו מאז ילדותו אינם גילויים אינפנטיליים של חוסר בשלות שלו כמבוגר אלא הם אילו המאפשרים לו את הפתח והציר לעולם הדמיון בעל משמעות גבוהה יותר "הלא מודע הקולקטיבי".
זוהי הספירה שהיא רכוש משותף של כל בני האדם. לתקשר את העולם התת-סיפי, הסאב-לימינלי הזה דרך ביטויי הקולנוע מאפשר לבמאי שימוש בשפה סימבולית ולאו דווקא עיסוק בריאליה . הקולנוע שלי נפתח לאפשרויות רחבות של יצירתיות אינטואיטיבית.
תמיד הרגשתי את מגבלותיי ,נחיתויותיי,שאין לי רעיונות כלליים על שום דבר. יונג שיחרר אותי מתחושת הנחיתות שהייתה לי,לא יכולתי אף פעם להביע את רעיונותיי אהבותיי תשוקותיי בעזרת קטגוריה מחשבתית .הקסם הפואטי והתרבותי של הסמלים בחיי הנפש היו יותר מתירניים ויותר סוגסטיביים עבורי.
לפי תפיסתו של פליני פרויד גורם לנו לחשוב ואילו יונג מרשה לנו לדמיין לחלום ,לפנות לעבר הלבירינט השחור של הקיום. למצוא את החיוניות והנחמה המגנה אשר בדמיון.
פרויד ראה בסמלים כתחליף למשהו אחר להסתיר את מה שאסור לבטא.במסגרת הפסיכואנליזה פליני הרגיש את מחלתו,הדחקותיו ואשמתו.ואילו הגישה כי הסמל הוא דימוי ארכיטיפי של הלא מודע האנושי בכלל שחררה אותו ליתר יצירתיות.
הגישה לחלום כתופעה טבעית של ויסות עצמי,כמביא מזור,יצירה, ולא רק משברי העבר נתנה לגיטימציה לאדם המיסטי,מפגש עם הנומינוזי כמו שמכנה זאת נוימן. ויותר מכך פליני גם הבחין שחייו האישיים מלאים בצרופי מקרים מוזרים ובלתי מובנים ויונג התייחס לתופעות אילו ברצינות.
הסינכרוניסיטי עזר לפליני לחקור את הקשר בין הנפשי ובין החומרי ולהאמין שאילו יובילו אותו מעבר להגיון והלוגיות לעבר היקום של הדמיון.
יונג בעצם סיפק לפליני משהו שהוא מעבר למערכת פסיכולוגית על מבנה הלא מודע אלא הצדקה אינטלקטואלית שהייתה נחוצה לבמאי להרחיב את ההשענות על המקורות הפרטיים של הפנטזיה והדמיון.
כבר כילד דמיונו היה מאד מפותח :הוא כינה את ארבעת פינות המיטה בשמות ארבעת בתי הקולנוע של רימיני. כאשר נכנס לישון היו לו התנסויות חזותיות מוזרות הוא היה עוצם את עיניו וחזיונות מרהיבים היו עוברים לנגד עניו גלקסיה של נקודות מאירות,ספירות,יקום מנצנץ,כמו ספירלות שעברו ממצב נייח לנייד.
כמבוגר נכפה על פליני לחזור לכך כדי לתפוס מחדש את הדרך אל העולם שמעבר.לגלות מחדש ברמה המודעת את visionary faculty גישתו של יונג עזרה לו להתחבר מחדש עם אותה ספירה דמיונית דרך חלומותיו כמבוגר.ב-1960 לאחר שפגש את ברנהרד החל לרשום את חלומותיו ואפילו לציירם. סרטו הראשון ככזה היה על ד"ר אנטוניו. שם הוא עוסק בנושא המין ,הפנטזיות והמקום של המין בקולנוע. על פני כרזה ענקית לפני חלונו של הד"ר ….והכל מופיע כמו בחלום. הסרט הבא שנעשה זמן קצר לאחר מכן והוא הגדול מכולם הוא שמונה וחצי.יותר מכל סרט אחר שלו בנוי סרט זה מסיפור דמוי חלום ועד רפלקציה עצמית של היצירתיות הקולנועית .
הוא כתב את הסרט בתקופת תקיעות וחרדה
הוא כותב לעוזרו על הסרט ;"אדם ללא מקצוע מוגדר חייב לעצור את חייו המבולבלים והמסובכים לצאת לשבועיים למרחצאות ציאנקינו, למנוחה וריפוי .הוא יתאר בשתי רמות את אשר אירע: אחת המציאותית והשנייה ברמה הפנטסטית של החלום,הדמיון,הזיכרונות שמתקיפים אותו.אז כבר דמיין את רוב הסצינות המרכזיות של הסרט.
כל הסצינות היו בראשו : ההרם של הנשים, הביקור אצל הבישוף, הפילגש, החזיון של האישה האידיאלית, קורא המחשבות ועוד..
לאחר שהכל נכתב פליני עבר משבר של בטחון והשראה. הוא סגר עצמו וכתב מכתבי ביטול הכל נראה לו חסר הגיון. אבל הוא כבר הוזמן לפתיחת ההסרטה.
ופליני מתאר את החגיגה, הכוסות רוקנו, מחיאות כפיים ואני הגשתי הוא אומר: "מבוהל מבושה", ,,,," כמו הבגידה שחש רב חובל העוזב ספינה ," ישבתי על ספסל בגן, מרוקן כמו דף לבן, מסביב עובדים,טכנאים באים ויוצאים… : " אמרתי לעצמי שאני במצב אל חזור,אני במאי שרוצה לעשות סרט שאינו זוכר אותו יותר,….כמו בחלום"….ופתאום הכל הסתדר ונפל על מקומו נכנסתי ממש ללב ליבו של הסרט.הבנתי ..אני אספר כל מה שקרה לי….אעשה סרט המספר על במאי שלא יודע יותר איזה סרט רצה להפיק.אין ספק כי כאן אחרי שנלחץ אל הקיר,התחבר למוטיב האמיתי של עיסוקו וזאת דרך המבט של החלום.
עצם שמו של הסרט שמונה וחצי שזהו מספר הסרטים שעשה עד נקודה זו.העובדה שהפרוטגוניסט גואידו הוא במאי,ולבש את אותה חליפה שנהג פליני ללבוש,הביא רבים לפרש זאת כסרט אוטוביוגרפי אך פליני חושב שהמציא הרבה ושזהו סרט שמבטא את ענייניו של פליני במצבי חלום.
מכיוון שאנו נכנסים לנפשו של במאי קולנוע ,פדריקו פליני ,אחד מהגדולים בואו נכנס לראש כזה שבעצמנו כולנו במאים קטנים במאים של החיים שלנו עצמנו,שהיינו למעשה רוצים לביים את חיינו כמו שאנו משתוקקים.שהסרט שלנו יהיה כמו שאנו מתכננים אותו. שהבחירות המרכזיות שלנו ,עיסוקנו נסיבות חיינו של האנשים המשמעותיים יהיו נכונות כמו שרצינו ,שהאנשים סביבנו יהיו מה שאנו מחפשים,מקווים מצפים החל מההורים,האם שדמיינו לעצמנו ,האב החזק והמחזק, בני הזוג שהיינו רוצים שיהיו ואחר כך הילדים שלנו ובטח היצירות שלנו.
אז יש לנו בעיה רצינית חוזרת ותמידית והיא המציאות, ההתחשבות ,הגורל ,המזל המגבלות שלנו עצמנו התסביכים ,המכות שאנו חוטפים. אנו הבינונו ממשיכים להבין ומנסים לקבל שאלו הם נתוני החיים הם חלק מהגדילה מהבגרות .העמידה מול עצמנו מול מה שאנו באמת ולא רק החלומות הפנטזיות והמשאלות של מה שרצינו להיות.ההידחפות לבדיקה להתבוננות לשאלת השאלות מי אנחנו ואם אנו ממלאים את מה שהיינו אמורים ואם יש דבר כזה בכלל, היא בבסיסו של תהליך של האינדיבידואציה של האישיות שלנו.היא גם בבסיסו ושל כל מה שנשמתנו עסוקה בו כולל עיסוקנו אם הוא בראש מעיינינו.
כלומר כולנו או לפחות מי שבעל נטייה להתבוננות עצמית עובר במשך החיים ובמיוחד בחצי השני איזה מסע כזה לאינדיבידואציה: להגדרה עצמית ברורה יותר לגיבוש השקפת עולם,לידיעה עצמית וידיעת האדם בכלל. לא כל שכן כאשר מדובר באמן אשר לא רק עושה את כל הבחירות כמונו אלא גם אמור לעשות מכך סרט הממחיש מתמצת ומציג את הדברים כיצירה האמורה לעניין את כולם. ועמו נותרת הבעיה מה מתוך כל אילו יבחר? ואם יבחר מי יציג לו אותן? מי הדמות הפנימית ,מי החיצונית ? ומי ישחק וכיצד .ובתוך כל זאת לדמויות עצמן יש מה להגיד,להוסיף להתנגד ומה מתוך כל זאת זוהי יצירה אמנות יי. .
פליני ,בתוך כל תביעותיו של העולם ,דרך עצמו והעצירות היצירתית התוקפת אותו לעיתים חוקר, בודק ומחפש את מקורותיה של יצירתו .הוא עצמו מרגיש כמו פינוקיו שנוצר על ידי זאפטו המותקף כל פעם על ידי פחדים של שקר ששיקר גם דרך יצירותיו.
דרך דמיונותיו הוא מעלה סוגיות אילו ; האם המקור זה הילדות המטביעה וחוזרת על עצמה ,?האם החיים עצמם ?,האם מערכות היחסים הם המזינים ? או האם הכניסה פנימה אל המרחב האינסופי של הדמיון היא שעושה את יצירתו.
הוא תר אחרי העצמי האוטנטי,אחרי הסודות הכמוסים ביותר של הנפש, אחרי האמת של עצמו של היצירה ומאחורי הכל נראה שגם מחפש מזור ריפוי לנפש .הכל מתנהל באזור מרחצאות מרפא.
פליני המוצף סקרנות ,ארוטיות ומשיכה עצומה לאישה ,לנסתר ולאילוזיה הוא גם רדוף רגשות, מצפון, קשיים, רגשות ביקורת וקטילה עצמית מתמדת (שאגב יופיעו בדמויות מבקרות בסרט).לקראת סרט משמעותי זה הוא מגיע למסקנה חשובה שאינו פילוסוף ,אינו אינטלקטואל ואינו מספק רעיונות וזה משחרר אותו.
הוא יודע שהוא אמן והוא אמן של דימויים של סמלים, של הויזואליות.ורק אחרי שהשתחרר מהלחץ והאשמה של להיות איש בעל רעיונות המסביר את מה שיש לו להגיד בשפה גבוהה וחכמה,התחיל נותן דרור לדמיונו, דרור לתכונות שהיו בו מאז שהיה ילד .
חופש לליצן שבו.
הוא התפטר אם אפשר בכלל מהאשמה,התעלה מעל הנחיתות והתחיל להאמין בעולם החלומות ועולם הדמיון כמקור שיביא אותו לשכבות העמוקות ביותר של הנפש שלו ושל הנפש האנושית בכלל. בעזרת הטריקסטר-התחבולן הוא מגלה שיש בכך מן היסוד של המגיק. "אסא, ניסי,מאסה" (עשה ניסים עשה) הכוח של חוויות הילדות והכוח של הנשי בחיים.
השחרור אליו הגיע פליני באמצע חייו 40-45 .בא לידי ביטוי ביציאה מהניאוריאליזם וביצירת הסרט השמונה וחצי שלו.שבא אחרי התחבטויות,בריחות פחדים מועקות וחרטות.הוא נותן לעצמו לעוף וליצור חלומות.
לחבר את עולם הוויזואליה עם עושר הדימויים והסמלים,את עולם הילדות יחד עם עולם האקטואלי של חייו,עיסוקו ,כישלונותיו ,האנשים סביבו ומקום הנשים בחייו.
ניתן יהיה לראות דרך מסעו של גואידו, האלטר אגו של פליני, איך הוא מתאמץ לשזור את סמלי,דימויי הילדות שלו וכיצד מקבלים חיים ממשיים בתוך דמויות מעולמו העכשווי.
זהו סרט חלום ולכן בחרתי בו להדגים את הנושא עליו נרצה לדבר בהמשך.על החלום האישי בעל המרכיבים האוטוביוגרפיים ואלמנטים מן הלא מודע האישי.משאלות, כמיהות געגועים השלכות על אחרים וערבובים ויחד עם זאת המעצורים הקונפליקטים ,דילמות וכל מה שמעכב מלעשות את המסע האישי שלנו במקרה זה של פליני .
מאחורי כל זאת הרובד הקולקטיבי של החלום המפגש עם עולם ארכיטיפי, עם הסמלים ועם הדמויות האב טיפוסיות הקיימות בכל נפש ומדברות אל כל אחד. ארכיטיפים כמו האב שיש לו ייצוגים סימבוליים של הקרדינל,השופט המבקר או ארכיטיפ האם שיכולה להיות הטובה אך גם המכשפה.
ארכיטיפ האישה על צורותיה השונות שבמכחולו של פליני מופיעה כל פעם בצבע אחר :כרעיה ,פילגש ,זונה,וכמובן האישה האידאלית.
פליני מנסה להגיע לדמויות הארכיטיפיות .הוא רוצה לקבל עיצה מן הזקן החכם באמת ולא מן הקרדינל המזויף המדקלם מנטרות שחוקות.הוא רוצה לעבור שינוי,לקבל ריפוי מדמות הטריקסטר הרמס המוביל או מן האנימה האישה האידיאלית המספקת מים חיים.
דמויות אב טיפוסיות אילו שהן טרנספורמטיביות אמורות לעזור לו גם בתקיעות היצירתית ממנה מפחד וסובל ביותר .
נסו לעקוב באמפטיה אישית אחר מהלכיו ושימו לב לדמויות האב טיפוסיות המתאימות לכולנו.
מי הייתה המכשפה של חיי? הקרדינל בישוף ,רב המסרס ומבקר ומי היה הטקריקסטר שיכול היה להביא לרוח רעננה לשינוי.
מי היו האישה או הגבר האידיאלים להם חיכיתי .נסו לראות בסרט מסע אל הרוח ,אל הנפש מפגש של אמן עם עצמו ואתם אתו, לאן מגיע בסופו של דבר .למרות שהסרט ארוך ומבלבל כמו חלום ,זהו בלבול מקסים לה בלה קונפוזיונה כך קרא לה פליני בתחילה.
החל מהתקיעות שלו במכונית עם התקף החרדה, כדי להיוולד מחדש אל הרוח, הצורך להיות מחובר לקרקע . אחר כך, המפגש עם ההורים שכבר לא בחיים,המסע המופלא והמפרך עם דמויות מקסימות אך גם כאלה טורדניות. וכלה בקושי, בהסתבכות בלידת הסרט הגדול אותו חשב ליילד כסרט מדע בדיוני אך הסתבך במגדל בבל .
והסוף המרפא שיש בו הרבה קבלה סליחה וחזרה לדברים הפשוטים, וכלה המעגל.
הסרט מסתיים במעגל המשותף עמו מרגיש פליני חלק מעגל האנשים כולם ומעגל הליצנים שבזנבו הילד ,והאורות המנצנצים כשתי עיניים מתוך החושך.זוהי אותה הרמוניה אותה קבלה שכולנו מחפשים גם במובן של השתלבות במעגל הכללי במעגל של החברה האנושית הרחוקה והקרובה וכנראה גם במעגל כיוצר .",הבנתי שאני ממשיכיהם של מנהלי הקרקס של פעם ואולי של הליצנים". נתקלתי פעם בחלום של המלחין שוברט שגם הוא עסק במעגל וההשתלבות בתוכו . אחרי שרב עם אביו,אביו סתר לו הוא מרגיש עלוב ומבויש "פגוע מזה אשר אהבתי", הוא אומר הוא נמצא ליד מעגל גדול של אנשים והוא נורא רוצה להתקרב הוא רואה גם את אביו בין אנשי המעגל הגדול.הוא מתאמץ להיכנס ואינו מצליח תוך כדי המאמץ הגדול מנשוא הוא מביט לשמיים ורואה גשם של מילים יורד ככל שהגשם יורד הוא נכנס צלילי המילים הנופלות והנה הוא במעגל אשר מסתובב סביב קיברה של עלמה הוא מרגיש חלק מכולם מביט בפניו של אביו ומחייך.
"לגיבור הדולצ'ה ויטה מרצלו המבולבל והמעוכב יצירתית צפויה גאולה כי פגש את הדג הגדול הנפלט מן הים ,הלא מודע" .המנדלה מופיעה בעת הצורך בריפוי ו.או יציאה מתקיעות.כותבת חווה אלדובי שחקרה את סימבול המנדלה בסרטיו של פליני.כנ"ל גם ב-שמונה וחצי המעגל בסוף מסמל את האינטגרציה שנוצרה מכל חלקי החיים המפוזרים של חיי גואידו.
אך בואו נחזור לתחילת הסרט ונבחן כמה סצינות חשובות המבטאות הן את החלום האישי המחפש פתרון והבנת המסר והן את החלום הקולקטיבי המחפש התחברות לאלמנטים אבטיפוסים אשר דרכם יגע הגיבור לריפוי ,גאולה טרנספורמציה ואינטגרציה של עצמו.
באלמנטים האישיים של החלום אנו משלימים את התובנה שלנו,אנו מבינים את עצמנו טוב יותר .
כמו שראינו בצינת הפתיחה ,גואידו נמצא בחרדה בסיוט של בלוקדה יצירתית ,בתוך חניון סגור ומחניק .הוא מצליח להגיח ממריא על כנפי הדמיון ,זאת גאולתו,אך הוא חייב גם לשמור על קשר עם הקרקע.יש סכנת ריחוף, בריחה ואולי היבריס.
לאחר שפגש את הפילגש ,סנדרה מילו הפך אותה לפרוצה ושכב אתה, חולם את החלום; אמו מופיעה ומנקה .אביו מתלונן על הקבר וגואידו אכול רגשות אשם . דמותו של האב מלווה בדמויות המפיק והתסריטאי המבטאים את רגשות האשם ופחד הביקורת .דמות האם מתערבבת ומתחלפת עם דמויות הפילגש והאישה כמעין רמז על עבודה אתה יצטרך להתמודד בהמשך.
עליו לרדת במעלית אל הכומר שעמו יהיו לו דין ודברים לאורך כל הסרט.הוא ישתחרר מדמותו רק בעת המסע המדהים אל בטן המרחצאות ,מסע המזכיר את הירידה אל השאול של דנטה או של אודיסיאוס הפוגש את נשמותיהם של טרזיאס ושל אימו. .
מסע זה הוא דוגמא לחלום קולקטיבי בו הוא יורד על מנת להשתחרר מדמות רודפנית ומאיימת זו לה נתן עד כה כוח על אנושי בעוד הייתה מחוברת יתר על המידה לדמויות הדת אשר בילדותו .אם אתם זוכרים בילדותו נתפס על ידי הכומר במשחקי הילדות סביב דמותה של סרגינה הזונה.
דמויות הכמרים,אגב דמויות נשים גבריות נשארו כמועצת זקנים נוקשים וחמורי סבר אשר התקיפו את מיניותו והכתימו את התפישה המינית שלו.
סרגינה היא השטן, המין הוא השטן. גם פה ניכר החלק של החלום הקולקטיבי שנותן לממד האישי תוקף בל יתואר. גואידו משתחרר אחרי היציאה מן המסע מתחת לאדמה.חלום קולקטיבי של כניסה לתת מודע ומעבר טרנספורמציה בעקבותיו.
ובואו נעבור למפגש עם הטלפטיה ,עם הטריקסטר הרמס המוביל שיכול לקורא מחשבות ומחבר את גואידו אל התת-מודע שלו גם האישי,עברו וגם הקולקטיבי בעל הגוון המיתי.דרך שלושת המילים קורא הטלפתי בעזרת המדיום את שלושת המילים אסא ניסי מסה כאשר הסא סי סה זה המבלבלות והאנימה זאת המילה. האנימה היא הנשמה, הנפש אליה רוצה להגיע. רוחה כבר הייתה בחוויות הילדות וממשיכה ללוות את גואידו .
האנימה המופיעה בדמות אישה מופיעה גם בחלום האישי וגם כדמות ארכיטיפית בעלת כוחות נומינוזיים מפעימים .
החלום הקשור בילדות בחדר הרחצה המדהים שם מטופל גואידו על ידי האומנת,האם אך נמצאת גם הסבתא המכשפה.סצינה שהזכירה את עמי ותמי עם התנור והכלוב.
אך גואידו מתמוגג ,הוא מוקף אהבה חום,טיפול ויש לו חוויות עצומות של מעשה ניסים. העניים הזזות של האיש בתמונה,מחזה כסרט שיופיע אחר-כך בפוסטר הענק שתמונותיו זזות ומסמל את הקולנוע,המים המרפאים,החמימות והגעגועים לרגרסיה האימהית שמלוויים את גואידו כל חייו.
סצנה זו מופיעה בשנית לאחר במריבות עם אשתו ,הפנטזיה על איחוד האישה עם הפילגש שזוהי בריחה ומשאלה כמוסה ועד שעוסק ביתר עומק בבעיות שלו עם הנשים.
ההרמון המפורסם מתנהל באותו חצר ילדות מפורסמת שם פונק על ידי האומנת אך הנה אשתו היא הרוחצת הראשית ,מנהלת את העסק אשר בו הוא בו השליט, הפריץ וכולן המשרתות. הוא מופיע כמסלק כמחסל את הנשים שעבר זמנן. הוא מופיע כטירן כמנצל ומשתמש.יש חוקים ולהם מצייתים ואשתו עומדת על כך. היא האישה העושה סדר.
החלום המדגיש את חוסר האהבה, את השתלטנות ,הניצול ועל כן אינו מחמיא לגואידו. מה עוד שהנשים מתמרדות והוא מצליף בהן עם לא הרבה הצלחה .
מסר החלום הוא ברור: הוא לא יוכל להגיע להרמוניה אותה מחפש.החלום מבליט את המניפולטיביות של גואידו, כלפי הנשים את המקום המאצ'ואיסטי, את השימוש אך לא את ההרמוניה הפנימית את הקבלה .
מושגיו של גואידו על דמות האישה מעוותים מפוצלים וצריכים לעבור שינוי.דווקא שהאישה מקבלת יותר אוטונומיה כוח ואינה נשלטת נעשית יותר אפקטיבית בנפשו, ואז משפיעה יותר..
גם המפגש עם קלאודיה האישה האידיאלית מדגיש זאת. ונראה קצת את הארכיטיפ הזה. לגואידו יש פנטזיות. האישה האידיאלית מופיעה מספר פעמים .בידיה כוס המים ,הרוך העדינות היכולת לתת ולהתייחס, אך גואידו לא מצליח להתחבר אתה ממש.וכאשר פוגש את קלאודיה והיא רוצה לדעת את תפקידה היא מבינה מיד שגואידו לא יודע לאהוב .
היא חוזרת על כך שלש פעמים וגואידו תופס משהו.הוא לא יודע להתייחס,להרגיש באמת,לבטא את הדברים הפשוטים,לקבל.הוא בונה מגדלים באוויר מסתבך אך לא מצליח להתייחס לאף אחד.הוא לא מגיע לחתונה פנימית. גם הקונפליקטים עם אשתו מבטאים את אותה נקודה .
היא מאשימה אותו בשקר והוא חושב שזה קשור עם הבגידה,עם הפילגש הוא אינו מבין עד כמה אינו יודע להתייחס ,עד כמה עסוק בעצמו בשקרים של עצמו ,בהסתבכויות ,הוא נשוי לקולנוע שלו ולא יודע להתייחס.
הסרט, סרט ומה עם כל אילו אשר סביבו.דמות נוספת אשר מטרטרת לו בראש עד הסוף ואפילו אחרי ההתאבדות כאשר הסרט נכשל היא המחזאי האינטלקטואל הצרפתי .דמות זו מבטאת את הצל בנפשו של גואידו: הביקורת השלילית המנסה לסרס, לעקר ,הנוגעת לו כל העת בנחיתות האינטלקטואלית שסוחב מאז בית ספר והיא מטרטרת לו עד הסוף המר עד ההתאבדות המסמלת מוות, משבר, נפילה וויתור .
ואז פוגש את מוריס פעם שניה ,התחבולן, הליצן, שוב הרמס המביא לשינוי.
דומייר הופך לרקע חסר משמעות ואילו גואידו מגלה משהו חדש.הוא יורד מכל המגלומניה ,הפיגומים הענקיים המשאלות להיות אלוהים ,מגדל בבל וחוזר לאנושיות מדהימה בפשטותה.
כולם בלבן, הכל נקי קטן ופשוט וחוזר למשהו בסיסי ראשוני קרקסי של ילד,ליצנים ,מוסיקה מעגל ואור .
סמלים ארכיטיפיים שילוו את סרטיו הבאים: הוא גילה את המטה-סינמה.
הסרטים הבאים אחרי שמונה וחצי הם תולדה של אותו שחרור שקיבל פליני להתבוננות עצמית דרך דמיון ואינטואיציה.וסרטיו כמו הליצנים הוא אומר:" רק דמיון אומנותי אליו אני מגיע דרך זיכרון ואינטואיציה, הוא יביא חיים למוסד הליצנים שהלך לעולמו.
הדמיון הוירטואוזי, ההתבוננות העצמית ולא הויכוח הרציונלי,לא הדיונים האינטלקטואלים . הכוח האקספרסיבי של הדימוי האוטונומי. ברומא זה מגיע לשיא כאשר פליני נשען ממש על הדמיון ולא על הסיפור.
שלושת הסרטים על רומא כולל החיים המתוקים,סטיריקון ורומא נתנו תרומה רצינית למיתולוגיה הרומית ובכך רואה פליני את ייעודו. "תפקיד האמן להשתמש בעבר, ליצור את החדש בדמיון וברעיונות מעודכנים באינטר-ויסטה הוא מציג את תהליך היצירה בפני הקהל.סרט חי הוא קורא לכך.הוא ממש יוצר את החלום באופן טכני
