תהליך האינדיבידואציה הינו דרך התפתחות עם התכוונות ליצירת שלימות של עצמי, לא מושלמות ולא מה שהיינו רוצים להיות אלא לדעת את עצמינו ,להיות ולקבל את מי שאנחנו . זהו תהליך של התבוננות והתגלות של עצמינו בעינינו על מנת להיות יותר שלימים ,התגלות הכוללת גם עם חלקים שלא ידענו עליהם. חלקים שהיו מפוצלים מאיתנו או אולי לא הגיע עוד הזמן לדעת אותם. האדם מגלה אט אט או לעיתים בדרך של פתאומיות ,לעיתים סביב משבר ופעמים דרך התנהגות שאינה מובנת אף לו, חלקים, פנים או צדדים של עצמו. הוא נוכח אט אט לדעת מי הוא באופן שלם .
האדם נעשה יותר מודע, פחות מפוצל, פחות מודחק או משליך פחות על האחרים ועל הסביבה .דרך ההתבוננות על עצמו וחייו, בחירותיו ושגיאותיו, הוא מבחין בחיבור עם דברים שלא ממש ידע על עצמו ,זהו כמעין גילוי עצמי ,כולל כל הצדדים האפלים והמוארים, היפים והמכוערים, האמיתיים והמזויפים המושלכים על אחרים והחוזרים אליו, כולל אלו הקבורים לעיתים עמוק באדמה ואינם מודעים.
העצמי הנאסף בדרך ,יחבר לנו את כל הצדדים המרכיבים ,החלקים, הפנים השונות, לדבר אחד שלם ואינטגרטיבי, שמרכיב את המכלול שלנו . האחד השלם שבחלקו היה שם תמיד בתוכנו, האחד הלא מושלם ,שלא בכולו אנו גאים. כחלק מאותו שלם ,ראינו את מרכיב הילד בתוכנו וכעת נעבור לראות את מוטיב המוות ,סוף החיים וגם את המקום המת בתוכנו ,כיצד התעצב אותו ארכיטיפ מוות ,עימו נולדנו לתוך המרכיב האישי עצמי שלנו ,או כיצד אנחנו ומוטיב המוות בתוכנו ,או כיצד אנחנו בעצמינו כזקנים דועכים לקראת מוות ואולי מתי היינו אנחנו הכי קרובים בהרגשותינו למה שאנו מכנים מוות.
איזו צורה, משמעות ,מורכבות ואילו רגשות, מחשבות, אסוציאציות דימויים או פחדים הצטרפו אל מוטיב זה בנפשנו, בילדות ולאורך חיינו ובעיקר לקראת החצי השני של החיים או מי שכבר עמוק בתוכו.
ישנם בני אדם שחוו ,נפגשו או התעמתו עם המוות כבר בילדותם, זאת בטרם עת. המוות הכה בהם ,פצע אותם, ייתם אותם ,ריחף מעליהם או היה בסביבתם . הוא קיבל אצלם לעיתים צורה אישית ואפילו טראומטית כבר בילדות, דיכאון מחלה ממארת של אחד ההורים, האחים או של עצמם בילדות . ישנם שזה קרה להם בגיל ההתבגרות, בשירותם הצבאי ,ישנם דרך מוות ההורים או מישהו מהמשפחה, סבים דודים ועוד.
חוויית המוות מקודדת אמנם בנפשנו מעצם היותנו בני אדם ,אך כל עוד לא קיבלה ממשות בתוך החיים היא בגדר פחד, חרדה, רעיון מחשבה סקרנות לעיתים אפילו משיכה עוד.
אנשים שחיו בהישרדות, בפחד מהמוות, ברדיפה, שואה ,בגבולות הארץ, באסונות כמו ה-7 לאוקטובר, המוות קיבל צורה מסוימת עבורם ,צורה אישית חווייתית שלהם. המוות כבר לא בגדר רעיון מופשט ולא נשאר בגדר של ארכיטיפ-תבנית אנושית כללית, הוא קיבל צורה אישית המושפעת גם מהקולקטיב בו הם חיים.
תהליך ההגעה לעצמי, כולל מצבים שבהם היה האדם במשבר ,נזרק לשולי החיים חווה מוות ואבל ואז יוכל לחקור לשאול ולהתבונן : מה המוות עבורי ,איזו צורה קיבל בנפשי מה הוא בשבילי… באישי שלי ,המודעות הזו חשובה ביותר לחוויית המוות שלי עצמי ולא רק של היקרים לי. חוויית המוות עבורי עצמי תתחבר לאדם בעזרת תהליך ,הוא יזכור את החוויות ,הפחדים והדימויים השונים לכדי צורות ,שיהוו את המרכיבים שיהפכו עם הזמן לחלק מהעצמי שלו, ואלו ישפיעו כמובן מאד בהמשך גם על תפיסת הסופיות שלו עצמו.
ידוע לנו כי הילד במצבי מצוקה קשים ,בעקבות מוות שחווה סביבו ,סביב המוות האפשרי או פחד מוות, מפתח בדרך כלל ניסיון הכחשה בריא, ניתוק, אי רצון לדבר, להעלות או לספר מה מרגיש. אם כי יש ילדים שחווים חרדת מוות מתמשכת כבר בשנות ילדותם ויש בגיל ההתבגרות שלעיתים משחקים עם גבולות המוות.
ויש כאלו שעברו טראומות שונות ,ידוע ,כמו למשל עבור שורדי שואה, שהמוות הפך עבורם לאויב הגדול ביותר ממנו יש לברוח, להתחמק ולשרוד ! אך מה קורה להם אם דפוס הישרדות זה נישאר, גם כאשר האדם מזדקן ואמור להתמודד עם המוות הטיבעי ולקבל אותו כחלק מגורלו, האם גם אז ימשיך לראות בו אויב?
כאשר מדובר על תהליך אינדיבידואציה אנו מעוניינים שהאדם יתמודד עם מה היה המוות עבורו בתקופות שונות של חייו ,שידע מה עבורו וכיצד יוכל בסוף חייו להתמודד עם המוות, לא כאויב אלא כתהליך טיבעי. או לחילופין כאשר ימצא בתהליך של קירבה למוות של עצמו או יקיריו לא יראה בכך טראומה או אסון . שילמד לקבל את המוות כולל את המוות של עצמו.
התהליך כולו כולל עמידה מול אובדניים ונכונות לחוש את המוות באותך בחיים ,את הנכונות להיכנס כביכול ל"ארץ המיתים" ולחוות משהו משם מארץ הרוחות, הנשמות.
המסע לאינדיבידואציה כולל את הנכונות להיות בתוך החוויה הזו. חוויית אובדן ומוות שיש בה גם מחיבור לנשמה וויתור של השענות בלעדית על הגוף ועל האני שהיה כה מרכזי.
זהו אובדן במלוא מובן המילה וזה מפחיד!
בתהליך האינדיבידואציה נצפה שהאדם יקבל עם הזמן את רעיון המוות ובמשך הזמן והשנים גם את עובדת הזמניות שלו.
התהליך של הקבלה הזו יהיה כרוך בדכדוך ,בהתחברות לאובדן ובמעין ירידה לארץ המתים הוא אננו התגברות על פחד המוות כמו במעבר מנערות לבגרות אלא יש בו מן הטעם של הזמניות שלנו לעומת הנצח.
התהליך הלא קל הזה שדורש ירידה מאגו, מהיבריס ומאומניפוטנטיות הכולל גם ידיעה עמוקה של הממדים האמיתיים של עצמינו , יש בו מספר מרכיבים:
יש בו גם את השחזור והחיבור למה היה המוות עבורי בחוויותיי כילד ואדם צעיר, גם מצבים אובדניים שהיו לי כולל היכולת לחוות אובדן, כורך גם את ההכרה באחר ומה אני משליך עליו והוא בעצם חולשה ,כיעור, צל של עצמי . כולל גם ההכרה בצורך שלי באחר ומה אני חי דרך האחר, כלומר יש לו ,אין לי אך אני חי זאת כאילו זה אני . והכוונה לחיים דרך הורים ,דרך בן זוג דרך ילד שלי חבר או מנהיג שנותן לי כביכול כוח שאיננו באמת שלי.
ומעל כל אילו ההכרה בנצחיות של דברים מול הזמניות של עצמי ,זמניות מכאיבה וקשה.