חמר ,אדמה ובוץ נפלאותיה של האם הגדולה ומהתמירה (טרנפורמטיבית)[1].בעבודת הקדרות..
מהו אותו קסם מהלך של העבודה בחומר הראשוני האדמתי הזה ,האם זה המגע ותחושת הבסיס שנותן , המשחק הרטוב בבוץ ובחול- העידון (הסובלימציה ) ,האם זו יכולת העיצוב הקלה של החומר או יכולת השתנות ותכונותיו הפשוטות של החומר ? . או האם זו העל זמניות וכל מה שמסמל, כמו הנגיעה באימא אדמה ,תחושת הבריאה שמאפשר יחד עם ההפיכה לנצחי דרך השריפה , הטרנספורמציה. ?
המאמר יעסוק בשתי סוגיות מרכזיות לגבי הקדרות האמנותית ואומנותית : הקשר של מלאכה ראשונית זו ושל חומריה לסימבול האדמה , ארכיטיפ האם הגדולה וכל מה ששיך לה . וכן, האם חומר זה והעיסוקים בו כשייכים לראשוניות ,לחומריות לאם ולנשיות בניגוד לרוחני לשמימי ולאינטלקטואלי , יש בהם כדי להסביר יחס מסוים או גורל של תחום ומקומו בעולם האמנות. והסוגיה השנייה היא רוח האדמה ,ננסה להראות ולטעון שגם בעבודה בקדרות שעוסקת בחומר ובמגע ישיר עימו, קיימת רוחניות ,תנועה והתרוממות אשר יוצאת מתוך החומר ,תכונותיו הפיסיקליות והטכניקות השונות של העבודה עימו . רוחניות ,אשר מקורה הוא בגוף ,בחומר האדמה. מלאכת הקדרות מוציאה אותה מן החומר תוך כדי תהליך היצירה .
מבחינה נפשית –רגשית –תחושתית, ניתן להתייחס לנושא הנדון מכמה אספקטים המשלימים אחד את השני . האספקט הישיר התחושתי ,מגעי, יצרי הקשור בעבודה בבוץ ומים שיכול להיתפס מצד אחד גם כפעולה רגרסיבית, כלכלוך, אך זוהי מלאכת כפיים ישירה במלא מובן המילה . האספקט השני המתלווה לראשון הוא הדמיון ,המחשבה והסמליות שיש בכל פעולת היצירה, אך כאן בפרט בחומר בסיסי שכזה. אספקט נוסף הוא הקשר הראשוני החזק וארוך ההיסטוריה של אמנות זו לאומנות ולמימד הפרקטי,מעשי יומיומי ,הקשר לחיים עצמם. כלים,מטבח ,אכסון ,קבורה ועוד. והאספקט הנוסף היא הטכניקה ,אופן העבודה והשריפה, אובניים למשל נותנים מימד נוסף ומיוחד של תנועה ,מרכוז, פליאה וחיבור לעצמי היוצר .התנור נותן מימד אפייה,בישול הוצאה מן התנור.
ברוב המיתוסים המביאים סיפור של בריאה נוצר האדם מן האדמה . ראה התנ"ך שלנו ובשפה העברית , אדם-אדמה. אלוהים בעזרת רצונו ודברתו ,נושף את נשיפתו בעפר האדמה ובורא .חייו של כל יהודי מסתיימים בקריאה כי מעפר באת ואל עפר תשוב,האדם גם נוצר ממנה אך גם חוזר אליה, מתאחד עימה ונעשה שוב חלק ממנה במותו. ודימוי כלי החרס, גם הוא תופס מקום כסמל לחייו השבירים של אדם ,אנו בני האדם חלשים כחרס הנשבר מול כוח הבריאה הגדול והנצחי .
גם פרומתאוס[2], הטיטאן היוצר במיתולוגיה היוונית, משתמש באדמה לבריאת האדם הראשון אך הוא זקוק לתוספת של מים אשר יחד עם האדמה חוברים לחומרים ראשוניים של בריאה . אותה אדמה מצמחת, שהיא כאם, אשר עליה ומתוכה בעזרת המים צומחים החיים, היא זו אשר בתוספת המים יכולה לשמש כחומר עבודה ביד היוצר .חומר עתיק זה היה החומר המובהק ביותר ממנו יצרו בתים,כלים וכל מה שקרוב לחיי היום יום. אך הוא גם שימש כחומר בסיס בו כיירו לוחות וכדים ועליהם ציירו מאז ומעולם. מעניין לציין ותהיה זאת תוספת לדיון שלנו כאן, לראות את אופן השימוש בחומר האדמה עבור היצירה והבריאה של האדם בתרבויות השונות ,המונותיאיסטיות לעומת העתיקה יותר .
הבריאה כיצירה האדם מן האדמה בעזרת הדיבור ,המילה, המחשבה הלוגוס העושה סדר,כמו זו של האל העברי היא יצירה המפגישה את רוח עם החומר ומרימה את החומר לדרגת חיות . זוהי נפיחת החיים . אלוהים נושף את הרוח שלו בחומר. הוא אינו נוגע ,ממשש או מעצב, אלא נופח ויוצר חיים בעזרת הרוח. מתקבלת בריאה רוחנית ,אבהית ,גברית בעזרתו של הלוגוס . בתפיסה רוחנית כמו זו , הבריאה מרימה את החומר חסר הערך לדרגה גבוהה יותר. הבריאה כביכול מוציאה אותו מרשות האם, מתוך הראשוניות הכאוטית, הקטונית, לדרגה גבוהה. זהו כמעין שחרור מתוך החומריות הסטטית,גופניות דרך נתינת הרוח.
לעומת זאת בבריאה העתיקה יותר ,שם העולם כולו מלכתחילה נוצר דרך האיחוד של האדמה גאיה עם השמיים אורנוס, נראה יצירה שונה ואחרת. בריאת האדם על ידי פרומתיאוס היא בעזרת נגיעה ישירה בחומר ויצירה הדומה יותר לידה ,מתוך המפגש בין הנקבי לזכרי הנשארים באופן ה"טבעי" להם יותר . טבעי ,מתוך רמת החושים התופסים ישירות את החומרי וטבעי לאופיים הפיסיקאלי של החומרים . פרומתאוס מערבב מים ואדמה ורק לאחר מכן מביא לאדם גם את האש .ניראה שיש כאן לידה הדומה יותר לזו של הטבע הפיסיקאלי . בריאה טבעית נשית יותר,ארוטית שהיא גם מתוך האדמה אך גם עוברת שריפה ,אפייה והתרמה (טרנספורמציה ) דרך האש.
ועוד מספר לנו המיתוס שהאלה דמטר ,אילת האדמה,האם הגדולה, כאשר מאבדת את ביתה הנחטפת קורה-פרספוני ,מתחפשת לאומנת ועובדת בחצר המלכה מטניירה .תוך כדי עבודתה מנסה דמטר להפוך את תינוק דמופון שבו מטפלת לתינוק נצחי .וכיצד עושה זאת? דרך הכנסתו לאש על מנת לשרפו כחמר. היא עושה זאת בטכס לילי ומסתורי המפחיד את אנשי הבית. .ובכלל טכסיה של האלה דמטר, העוסקים במסתרי הצמיחה מהגרעין המוטמן באדמה דרך החיטה ועד אפיית הלחם, מסמלים את מסתוריה של הבריאה האימהית נשית .
שתי מיני בריאות ,יצירות אנו רואים : זאת העברית וזאת הקדומה יותר .שתי אלה מיד נותנות לנו כווני מחשבה ביחס ליצירה : ראשית ,עד כמה המגע עם החומר הוא ישיר או לא, הדיבור המחשבה והנשיפה נעשים ממרחק ואילו הערבוב ,הנגיעה המפסלת, והטרנספורמציה נותנים תחושה אמנותית .כלומר, עד כמה עבודת היצירה אכן נוגעת ישירות בחומר כדי להפיח בו את הרוח. שנית, אילו מבין האלמנטים ,היסודות :אדמה ,מים ,אש או אויר שותפים לתהליך היצירה. אנו רואים כי יסוד האדמה ,החומר, חיוני לכולם ,הוא החומר ביד היוצר ואילו האש גם אם לא מוזכרת ישירות ( היסוד היוזם,מפעיל ,המלהיב) שותפה ופעילה בתהליך.
אך, בעוד בבריאה העברית, שניתן לכנותה "פטריארכלית" כי האל הוא הזכר, האב הגדול ,בולט יסוד האוויר המסמל את הדיבור ,החשיבה הלוגוס והרוח, בסיפור הבריאה העתיק יותר אנו רואים כי יסוד המים המסמל את הרגש ,נתינת החיים וזרימתם מאז מימי הרחם, הצמיחה ,מרכזי כמאפשר תהליך .
במהלך ההיסטוריה של התרבות המערבית אנו רואים יותר ויותר כי הבריאה והיצירה בעזרת הדיבור המילה והמחשבה שאופייניים לתחום הרוח ולא החומר, קיבלו יותר מקום ויותר ערך בתרבות . ויותר מכך ,בתפיסות אלה הרוח משחררת את החומר ממצבו הנחות. בעיקר הרוח הזכרית היא זו המקדשת את החומר וכביכול בכך מקרבת אותו לאל ועושה אות לאדם או ליצירה תרבותית . נשאלת השאלה ,האם גם האמנויות השונות וגילויי תרבות למיניהם בהם חזק יסוד האוויר , או רוח השמיים כמו שקורא להם אריך נוימן , קיבלו ערך גבוה יותר לעומת מה שנשאר שייך לאדמה הנחותה? .נוימן ואחרים טוענים בפירוש שכן ,כי הפחד מן הנשי, החומרי והאדמתי שקושר תמיד עם עולם הגוף,היצר והנשי מזוהה כאן עם כל מה שיש להתגבר עליו. האדם הורם עם התפתחותו מעל החומר , ואם ירד חזרה לעולם הייתה זאת נפילה.
נוימן מתריס בעולם הפטריארכלי שמאז ימי הביניים הוריד את החומר,האדמה ,היצר ומה ששיך לעולם הזה לדרגה נמוכה ,נפולה שיש להימנע ממנה. על פי תפיסה זו מקורה של הרוח היא בספירה השמימית וגם אם יש יצירה אזי הרוח הושתלה בה מתוך העולם של מעלה. נוימן אינו מסכים עם ראייה כזו ואפילו מזהיר מפני מצבים של נתינת רוח השמיים לאדמה, לחומר אשר הופך לקדוש ויכול לשרת מטרות שקריות ומסוכנות .יש לחפש את רוח האדמה עצמה מתוכה ולא זו המושתלת , אשר מאז ימיו של ליאונרדו דה וינצי לא קיבלה את מקומה הנכון.ליאונרדו גילה והעריץ את הנשיות בתור כוח בסיסי כשלעצמו[3].
לצורך המשך דיונינו בסוגיה זו נביא שני מקורות קדומים ,על זמניים ,אשר מתוכם ננסה להבין את מקומה של היצירה על מימד החומר והרוח שבה. באיזו מידה הרוח באה ממקור חוץ אדמה ,עליון או תחתון ומושתלת בחומר כתוספת . ובאיזו מידה על ידי העבודה ,הרוח משוחרר מתוך החומר, מתוך ובעזרת היצר ומתאחד עימו ליצור דבר שלישי שהוא חומר ורוח בו זמנית. כמו ביצירת אמנות .כמו כאן במלאכה שאינה דווקא מחשבתית,רוחנית, מושגית ומילולית במהותה הראשונית.
מקור אחד יהיה העולם האלכימי שזיהה את כוחו של החומר ,שניסה לשחרר את הרוח מתוך החומר ,שלמד על החומרים גם במובנם הכימי וגם על כוחם האחר ,הסימבולי.ואילו המקור השני תהיה המיתולוגיה היוונית אשר יכולה לתת לנו תבניות קדומות על תפיסת האומנות והאמנות ומקום הרוח במלאכות הללו.
מבין התבניות הקדומות המתארות את האמן,האומן ,המשורר והיוצר אנו יכולים לזהות את הדמויות של הפייסטוס, אורפיאוס ,דדאלוס לצד דמויות אחרות שיודעות ליצור ומסמלות את היוצר כל אחת בתחומה. כמו אפולו ,דיוניסוס ואפילו אתנה הקשורה במלאכת האריגה. אין באפשרותנו כאן לגעת בכל הדמיות הללו ועל כן נתמקד בשניים הראשונים, הפייסטוס ואורפיאוס.
הפייסטוס היווני או בשמו האחר וולקן הרומאי מייצגים את האומן המכיר את סודות האדמה, כוחם של החומרים הטמונים בה ואת היכולת של בן אנוש ליצור מתוכם מוצרים בעלי כוח ושימוש רב לאדם.
וולקן האל נזרק על ידי אימו הרה מן האולימפוס בשל היותו נכה ועקום מעט .הוא נפל לארץ ,גודל על ידי אלת הים טטיס וחברתה יורינומה ,הוא גודל על ידן ולמד בהמשך את סודות הנפחות . הוא רוחש את מקומו מחדש לאחר שמוכיח את יכולתו להשתמש בחומרים,במתכות וליצור יצירות שימושיות ,אומנותיות ואמנותיות לשביעות רצונם של האלים .מתוך אדמה , מתכות ואוצרות טבע למיניהם הוא יוצר את הטבע מחדש ,נותן לו מימד מחודש, מחכה את הטבע,על ידי כך שמכיר את סודותיו ואת הרוח הטמונה בו. הוא אינו אל של שמיים , אינו נשגב כאפולו ולא משקף כל רוחניות מחשבתית או אוראנית . אלא אל תוך האדמה הוא שולח ידו ומתוך הטבע הוא יוצר את הטבע שוב.הוא מוצא את יופיו של הטבע במימד חדש המהלל את האם והנשי. הרה. אימו אשר דחתה אותו מקבלת אותו חזרה לאחר שהקסים אותה ביפי יצירותיו.
לעומת רוח האדמה שכזו ,סיפורו של אורפיאוס הוא אחר. אורפיאוס הוא בנה של מוזה ואביו על פי אחת מן הגרסאות הוא אפולו . אורפיאוס ניכן בכישרון על אנושי לשירה מוסיקה וכל האומניות הנעזרות במוזות השונות ,העוזרות לאמן להיזכר. האמן אורפיאוס יוצר מתוך הרוח , המשלבת מחשבה ,זיכרון ושימוש בחומר על מנת לבטא את מה שמוציא מתוך העומק. יצירתו של אורפיאוס קשורה בירידה לשאול בכניסה לעולם הרוחות והנשמות . שם ייפגש האומן בחומרים הרוחניים, חומרי הנשמה שיש להוציאם ולאחר מכן להכניסם בחומר כלשהו,במוסיקה,במילים, במשחק ועוד. הרוח נכנסת בחומר דרך ה- mind. זוהי פעילות מנטלית של היזכרות , שהיא ראשונית לעבודה עם החומרים.
כאן אנו יכולים להבחין ביצירת השלישי מתוך רוח שהיא אחרת לחומר במפגש עם חומר מוחשי . יש אפילו סכנה שה mind ישתלט על היצירה וזהו גורלו הטראגי של אורפיאוס בהמשך המיתוס .לאחר שהסתובב מהר מדי לראות את רוחה של יורידיקה ההולכת אחריו בשאול. לאחר שאיבד אותה בשנית ,הוא עזב את האומנות והפך לאפולוני, רוחני עם שליטת הראש. הוא ניתק מן האל דיוניסוס השליט על עולם החושים הארוטיות והגופניות ,הוא מאבד את האיזון בין הנשי והגברי של האמן, ומאבד את כוח יצירתו. אורפיאוס מסמל את האמן הנקרע בין המגמה האפולונית והדיוניסאית אשר בנפשו וביצירתו, בין מה שבא מן הראש או מן הגוף והחושים.
שני אומנים אילו מציינים אם כן שתי מגמות של גישה אל החומר ,כניסת הרוח לחומר או שחרור הרוח מתוך החומר . קדרות מבחינה זו משקפת ברך כלל עמדה המזכירה לנו את הפייסטוס, וולקן אשר בעבורו רוח הטבע, רוח החומר, המשוחררת מתוכו ומצטרפת אליו. אם כי אפשר גם לראות אמנות ופיסול קראמי אשר תשקף לנו את תבניתו של אורפיאוס: התחברות למימד הרוחני ,נשמתי ,ותכני נפש ורוח אשר האמן יכניסם בחומר..
האלכימאים במאה ה-16 שחיפשו כיצד ליצור את הזהב, עסקו בשחרור הרוח מתוך החומר, אך יצירתם שונה בתכלית. ראשית ,על פי תפיסתם יש רוח בחומר ,היא נמצאת כלואה בתוכו ויש לשחררה . שנית, השחרור נעשה בעזרת מלאכת האדם והשקעה של נשמתו אך גם ידיעותיו , אך כל זאת דרך האלכימיה שבין החומרים עצמם. על פי תפיסתם ודמיונם של האלכימאים ,החומרים השונים והמגוונים ובסיוע ארבעת היסודות אדמה מים אש ואויר ומרקוריוס המוביל תהליך ,מתאחדים, מתחברים, מתערבבים, נרקבים, מתפוררים, עוברים תהליכים ויוצרים משהו חדש. האלכימיה ראתה שלחומרים יש תכונות כמו, כוח,רוח, ריאקציות,הם כמעין ישויות ועוברים תהליכים אותם דימו לתהליכים אנושיים.
מעשה האלכימיה הזו יכולה להיות מקבילה לקדרות,לאלכימיה של העבודה בחמר אדמה, מים, אויר ,אש ובתוספת המגע האנושי הטכני כמו הנשמתי . הרוח תצא מתוך החומר תוך כדי התהליך האלכימי אשר האדם לוקח בו חלק. תצא תוך כדי המלאכה ,הלישה, הסיבוב ,העיצוב, הכיור והציור ותוסיף עוד לצאת תוך השריפה.. תצא ,תתווסף ותעזור ביצירת הדבר השלישי החדש, שיראה פתאום שונה מן החומר היסודי. הדבר השלישי שנוצר מעורר בנו תגובות חדשות ושונות מן החומר המקורי והנה מופיעה רוחו בעינינו .
הפונקציה הטנסצדנטית, מושג אותו טווה יונג לתאר את הדבר השלישי הנוצר מתוך מפגש הניגודים .מן הבחינה הזו עבודת הקדרות הינה עבודה אלכימית .ארבעת היסודות משתתפים בה . האדמה המים האש הקיימים והאוויר שנכנס בחומר דרך עבודת האדם, חושיו ויצריו ,עבודת האובניים ועוד. גם האוויר הפיסיקאלי וגם זה הסימבולי של החשיבה נכנסו. הרוח השתחררה, הצטרפה מחדש לחומר וכך הופיע הכלי החדש , היצירה הנוצרת מתוך איחוד הניגודים.
[1] בספרו על האם הגדולה מדבר נוימן על האם האלמנטרית, זו המספקת צרכים בסיסיים לעומת האם הטרנספורמטיבית זו המאפשרת גדילה ושינוי. זו האם המעכלת עבור ילדיה את המזון הרגשי ועוזרת להם לראות להבין את עצמם ולגדול.
[2] פרותאוס –זה החושב קדימה יצר וברא את האדם וגם גנב עבורם את האש הוא הנחשב לפטרון של האדם והמגן על האינטרסים שלהם. זאוס העניש את פרומתיאוס על כך שקרב את האדם לדרגה שאיימה על האלים
[3] " מה שראה ליאונרדו לנגד עיניו כשעיצב את יצירותיו האומנותיות שימש אותו גם כיסוד עבודתו המדעית. האדמה בתור אימא טבע אשר אינה זונחת לאנחות ואף אינה עוברת על חוקיה .אימא טבע, שבה המקור החכם של החוק מתקיים ושופע בכל מידותיו " נוימן: " האדם המיסטי –על ארכיטיפ האדמה בעידן החדש ,הוצאת רסלינג 2007