אורפיאוס,(זה אשר בצדי הנחל), האמן המשורר וסיפורו הטרגי של אובדן אהובתן ושל ירידתו לשאול כדי להחיות, ישמש לנו כהשראה והבנה של כמה מדורים בנפש האנושית.
המיתוס ידגיש עבורנו כמה נקודות החשובות בירידה ללא מודע בהוצאה ממנו ומיתוכו חומרים נפשיים, וכן באפשרות הכישלון בהוצאה מן העומק בנפילה ולאחר מכן בתוצאות של הטראומה שעובר האומן היוצר.
בעזרת המיתוס המדהים הזה, אנו נעסוק גם ביצירה ובאמנות וכן בחוויה היצירתית ובהמסת האגו וגבולותיו כאשר עומד מול האמנות, מול הקרבה לקדושה ובהשפעת כוחו של הפולחן
אורפיאוס היה בנו של מלך טרקי ויש שמועות שאביו השמיימי היה אפולו. הוא היה בנה של המוזה קליופה (פנים יפות) וכן היה המשורר והמוסיקאי החשוב והמפורסם ביותר במיתולוגיה זאת לצידם של האמנים : האל הנפח, הפייסטוס- (וולקן) , הארכיטקט והממציא, דדלוס והפסל, פיגמליון, שלכל אחד מהם הסיפור שלו.
אפולו האב השמימי שלו צייד אותו בכלי הנגינה שלו, הלירה, והמוזות חברותיה של אמו לימדו אותו את השימוש בה. המוזות היו אותן יצורים מיתולוגים תשע במספר, שהיו מביאות את בני האדם היוצרים לזיכרון ולהשראה וכן גרמו ליכולתם של בני האדם להיכנס לחוויות רגשיות חזקות בטכסים מחזות חתונות ולוויות.
הן היו בנותיהן של זאוס ושל אלת הזיכרון Mnemosyne ,כל אחת מהן מומחית בתחום מסוים ששייך לפעולת היצירה והאמנות.
המוזות מתוארות כנשים דמיוניות בעלות כנפיים, קנאיות לכישרונן, מענישות לעיתים את אלו המגיע להם, בעיקר אמנים בעלי ההיבריס ודורשות משמעת וציות .
שמותיהן: Clio 'Thalia Urenia , Caliope ,Melpomne
המוזות וצאצאיהם היו כנביאים, קשורים לפעולת האורקלים וכמובן היו בעלי קשר מיוחד ללא מודע.
כקבוצה הן יצרו גם חידות, למשל, חידת הספינקס בסיפורו של אדיפוס.
המוזות שרו גם לאלים והיו פעילות מאד בטכסים, בחגיגות, בחתונות של כל מיני מפורסמים.
מסופר כי אורפיאוס המשורר והמנגן הקסים את כולם בנגינתו, אפילו חיות פרא נרגעו לידו ועצים שינו את צורתם בהשפעה של שירתו!
המקבילות למוזות, אלו שהיו בנות הלוויה של האל דיוניסוס, פעילות בטכסי האורגיות ועירור השמחה הארוטית, היו גם נשים עם פחות סובלימציה רוחנית שנקראו המנדות. גם המנדות יהיו חלק מהסיפור של אורפיאוס וגורלו.
אורפיאוס נדד בעולם, היה במצרים התרבותית ואפילו נסע עם הארגונאוטים במסעם לגיזת הזהב. הוא, בעזרת המוסיקה הרים את המורל של הגיבורים במסעם.
אורפיאוס המשורר, נשא את יורדיצ׳ה הנימפה היפה לאישה, אך המיתוס מספר לנו שהוא מתקשה להחזיק אותה ולשמור עליה. מיד אחרי נישואיהם היא נרדפת על ידי צייד בשם אריסטיאוס שחציו אל, (הכי טוב). אמו של אריסטיאוס הייתה נימפה של מלאכת הצייד מבנות לווייתה של ארטמיס .
אריסטיאוס הצייד גדל אצל כירון, הקנטאור (המרפא הפצוע) ואצל גאיה והעונות. הוא עצמו נהיה צייד אך למד גם רפואה, גם את תורת הדבורים, מסיקית זיתים ועשיית גבינה.
בסיפורינו הוא מסמל את הצייד את זה המחובר יותר לאדמה והמהווה כמעין ניגוד למשורר!
תוך כדי מנוסתה של העלמה יורידיצ'ה מרדיפתו של הצייד, היא ניכשת על ידי נחש ומתה!
אורפיאוס המאבד את אשתו, נכנס למצוקת אבל נוראית, והוא אינו יכול ולא מוכן להשלים עם האובדן.
הוא מבקש מן האלים אפשרות לרדת אל השאול ויש לו את הכוח של האמנות, השירה והנגינה לעבור גבולות ולרדת לשם.
בעזרת שירתו ונגינתו הוא מוצא את הפתח ומצליח להקסים, גם את הכלב בעל שלושת הראשים קרברוס ,גם את קארון הספן המוביל וגם את שלושת השופטים של השאול. מסופר שאורפיאוס מצליח אפילו לרכך את לב האבן של אל השאול האדס בעצמו.
אורפיאוס הוא אחד מבני האדם היחידים היורד לשאול כדי להחזיר לחיים את אהובתו שאבדה לו.
הרעיון היה שהוא מקבל רשות להחזירה לחיים, להוציאה עם תנאי שהדבר יהיה בלי להסתובב כדי לראותה במשך כל הדרך למעלה.
עליו להאמין שהולכת אחריו לדבוק בתהליך, לוותר על השליטה, לא להשתוקק לדעת כל הזמן אם היא מאחוריו. במשימה זאת אורפיאוס נכשל.
לאחר שאורפיאוס יוצא ומאבד את יורידיצ'ה בשנית, הוא עובר טלטלה, משבר ושינוי בייעודו. הוא נכנס לחיים של עודף שליטה, לניתוק יצרי ורגשי ולשימוש אפולוני – רק בראשו.
יש כאן בחירה בדרך האפולוניות ובוויתור על מוחלט על הצד הדיוניסי .
זהו ויתור שמנתק אותו למעשה מעצמו הפיסי, היצרי והארוטי. הוא שוקע בגישה אפולונית- שהופכת מאוחר יותר לדרך של כת אורפיקית: ריכוז בדתיות, מיסטיקה וברוחניות. הוא מטיף נגד אורגיות, נגד המוות ונגד הירח. הוא נאחז בדת שהיא למען אל השמש הליוס.
דיוניסוס האל, המאבד מעמד, זועם על אורפיאוס. הוא כועס על חוסר האיזון שייווצר כנראה בעקבות אורפיאוס על כל התרבות היוונית, ומבחינתנו הפסיכולוגים המטפלים חוסר איזון בין הצד האפולוני והצד הדיוניסי דהיינו שינוי בנפש בכלל. יש שיטענו שהטיף גם להומוסקסואליות כנגד הנימפומאניות של המנאדות באורגיות.
גם אפרודיטה לא מרוצה מהמצב על כי נוצר כאן כוון יווני חדש של עזיבת היצרים, המין, החוויה האורגיאסטית והאהבה ובמקום זאת הליכה עם הראש ודתיות שמרנית
המנדות הקדשות, הנשים המלוות, הכוחניות והקנאיות של דיוניסוס, נשלחות למקדש אפולו שם מטיף אורפיאוס. הן מתנפלות עליו וקורעות את גופו לגזרים. את ראשו של אורפיאוס הן זורקות לנהר היברוס , זהו ראש שממשיך לשוט לעבר הים עד האי לסבוס .
המוזות המתאבלות, הדומעות, אוספות את אבריו של אורפיאוס וקוברות אותם לרגלי האולימפוס, נאמר: ביער היכן שהזמירים עכשיו שרים במיוחד יפה…
והמנדות נערותיו של דיוניסוס, שלא מצליחות להיטהר, נענשו והופכות ליער של עצי אלון ויותר לא פגעו בכוהנים האורפיקים. הראש של אורפיאוס הונח לבסוף במערה שהייתה קדושה דווקא לדיוניסוס, והמשיך מנבא יום ולילה.
ולעומתו, דווקא הלירה, כלי הנגינה של אורפיאוס הועמדה במקדש אפולו ולבסוף הפכה לגרם שמיים.
במיתוס חזק זה אנו עדים למאבק בין הקנה הפראי, חלילו של דיוניסוס לבין הלירה המתורבתת כלי הנגינה של אפולו.
אין ספק שגורלו של אורפיאוס הוא טרגי.
כי ראשו התגלגל למערה קדושה לאל דיוניסוס ושם ניבא ללא הפסקה! ואילו כלי הנגינה הלירה נסחפה לאי ללסבוס ושם כמצוין הועמדה במקדש אפולו ומאוחר יותר הפכה לגרם שמיים. .
בעזרת המיתוס המדהים הזה, אנו עוסקים אם כך ביצירה ובאמנות וכן בחוויה היצירתית ובהמסת האגו וגבולותיו כאשר עומד מול האמנות, מול הקרבה לקדושה ובהשפעת כוחו של הפולחן.
המיתוס מזמין אותנו לעסוק גם במפגש עם המוות ועם הירידה לשאול וכן נוגע בקריעה שבין הניגודים הראש והגוף ובפיצול שלהם בנפש.
ועוד מעלה המיתוס נושאים נוספים כמו כוחם של השמש והירח, התנגשותם של הצד האינטלקטואלי אינטואיטיבי -האפולוני והצד הרגשי חושני הדיוניסי שבנפש .
המיתוס גם פותח לנו הבנה של תהליכים היכולים להתרחש אחרי משברים, ובכוחה של הרוח והאמנות בנפש האדם, להיות לו לעזר במשברים הללו.
המיתוס מדגיש עבורנו כמה נקודות החשובות בירידה ללא מודע בהוצאה ממנו ומיתוכו חומרים נפשיים, וכן באפשרות הכישלון בהוצאה מן העומק בנפילה ולאחר מכן בתוצאות של הטראומה שעובר היוצר.
אנו למדים גם על תהליכי כניסה ללא מודע, על הצורך להאמין בתהליך, לשחרר ולא להיצמד לשליטה. גם בטיפול, לא למהר מדי אל הסולריות-הניתוח האינטלקטואלי לעומת הירחיות הלונריות שהיא החוויה הרגשית. אנו אמורים למצוא את הנקודה הקריטית ולהיות מודע לקושי לשמור על איזון שבין הניגודים.
השהייה של המשורר אמן אורפאוס והלבטים שעובר דווקא בהיותו בשאול, מהווים השראה ליצירות רבות: דווקא הכניסה של אדם חי אל השאול העולם הרוחני של הנשמות.
רילקה הוא אחד מהם בסדרת השירים שחיבר אורפיאוס ויורידיצה וכן גם האופרה של גלוק: אורפיאוס ויורידיקה על כוחה, חולשתה ושבירותה של האהבה.
בכל היצירות הללו האומן עצמו יורד להוציא חומרים כדי ליצור, האומן יוצר מתוך האובדן, והאומן שחייב לדעת כיצד להיות לתקופה בתוך "הריון" יצירתי.
כמו שחשב ניטשה כאשר חיבר את לידת הטרגדיה: האיזון בין הצד האפולוני לבין הדיוניסי חייב להישמר גם בנפש, כמובן גם בתרבות ובמיוחד באמנות.
כי זהו איזון בין החלקים היצריים הנמוכים והגבוהים ובין החלקים האינטלקטואליים אינטואיטיביים.
זוהי האינטגרציה שבין אפולו, שייצג את הרוח והאינטלקט האינטואיציה והחלום, לעומת דיוניסוס המייצג את היצר, הארוטיקה, המיניות והטירוף, הערבוב וחוסר האינדיבידואליות שהתעוררו באורגיות והשיגעון!
אך זהו גם איחוד הניגודים בין אפולו המייצג את הנשגב, האנליטי, המדויק כמו המוסיקה של בך לעומת ההתרגשות, האקסטזה, המוסיקה הקצבית, היצרית, הרוקנרולית המייצג את דיוניסוס.
בכל טיפול אך בעיקר בטיפולים אקספרסיביים, טיפול באמנות, בתיאטרון וביצירה, חשובה האינטגרציה הנכונה ולאו דווקא להיצמד למודל אנליטי דינאמי שבו העיקר היא המילה, הדיבור, הניתוח של התכנים ועבודה הסימבולית.
הדיוניסי דורש את המודעות הלונארית-הירחית המימית-רגשית-חווייתי האפולוני דורש את המודעות הסולארית-המחשבתית-אינטואיטיבית ויכול בקלות לדלג על החווייתי רגשי פיסי.
גם אופן לידתם המיתולוגית השונה של האלים הללו אפולו ודיוניסוס מייצגת את השונות שמבטאים שני ארכיטיפים אלו:
דיוניסוס הוא האל היחיד הנולד מתוך הזיווג של זאוס עם בת אנוש. הוא עושה זאת בסערה, באש גדולה ובהריון כפול: ראשית, הריון נקבי של האם סמלי ושנית, הריון זכרי של זאוס עצמו המציל אותו מתוך האם הנשרפת בלהבה ומעבירו אליו ויולד אותו מתוך חלציו .דיוניסוס לכן הוא גברי ונשי. (פירוש ביוונית: הנולד פעמיים, בשתי הדלתות) דיוניסוס נולד עם כך בדרך פתלתלה ומלאת ניגודים: הוא גברי ונשי, שפוי ומשוגע, אדם ואל, ילד ומבוגר, חיים ומוות.
ובעלי החיים השייכים לדיוניסוס על פי המסורת הם הנמר, השור, הנחש בע"ח היצריים הסוערים, החזקים או הטורפים. דיוניסוס עצמו תמיד מופיע כנער עדין, מצד אחד, עם פרוות נמר, ענביי יין, והוא מסמל בנפש את הפנים החשובות ביותר ליצירה .
כמו שגם הפילוסוף ניטשה כותב בלידת הטרגדיה: הדיוניסיות החשובה, האמוציות החזקות, ההיסחפות והתרוממות האקסטטית התפצלה מן האפולוניות
ולעומתו אפולו (י' טוהר השמש) , נולד כאשר לטו וזאוס מחופשים לשני ציפורים, שני שלווים מזדווגים באוויר. הוא נולד עם אחותו התאומה ארטמיס בלידה גדולה, מלכותית, במקום מיוחד לאחר חיפוש מקום מתאים כאשר אף מקום לא הסכים לקבל את הלידה העצומה הזו. הוא אפולו אל של שמש, של חכמה ואיזון , אל של קשת וחץ, נגינה בלירה, מחשבה מדודה ומרוחקת.
על מקדשו של אפולו כתוב ״ דע את עצמך ״ ו״ הכול במידה״. יש באל זה יופי שמימי ואיזון אסטטי מכל סוג. הוא יוצר מרחק מסביבתו, אינו מערבב עצמו, לא נמס ולא מתמזג, ותמיד בעל מרחק מתאים. אופייני לו עידון וסובלימציה.
אפולו מופיע תמיד או עם קשת וחץ או הלירה, או חמת חלילים מעודן ומכובד. ובע"ח המייצגים אותו הם הדולפין, העורב שהם בע"ח האינטליגנטים ביותר .
ושוב, לעומת דיוניסוס אשר החי ונמצא בחבורה הסטירים, רוחות היער, בטבע עם אפיון חצי חייתי, לעיתים פאלי, לעיתים נשי, ובחבורתו השיכור הזקן סילניוס המבין ביין ובנשים. וסמליו הם של מסכות תיאטרון, של השתוללות שיכרות ואובדן חושים.
וחזרה לאורפיאוס הנע בין הניגודים הללו: התוספת היונגיאנית הארכיטיפית בנושא, הינה שבכל אחד קיים גם היוצר עצמו, האומן שבעצמי, עם אפשרות למסעות וירידות שכאלו. מתוך תפיסה שכזו, נוכל לראות בצדדים אלו, ה "אורפאים" ,אלמנטים מרכזיים וקריטיים עבור העצמי והתפתחותו זאת דרך האמנות והיצירה. אך יש לזכור שאלו פנים שלעיתים יכולים גם להביא את האדם, את האומן למצבים טרגיים.
ואם נביט על השאול כעולם הלא מודע נוכל להבין טוב יותר כיצד הכניסה לשם, לעולם הרוחות, יכולה להוות כמקור לשאיבת תכנים, רעיונות, אלמנטים רוחניים ורגשיים, שכדי ליצור מהם. ניתן לחבר אותם לחומר. הרוח בחיבור עם החומר ייתן יצירה. ומה לגבי המקום, השאול?
השאול ועולם הרוחות כעולם הלא מודע
הרעיון שהשאול הוא עולם של רוחות, עולם שאחרי המוות ועולם שמשמר את כל החכמה והתבונה, כל מה שהאנושות צברה, הוא רעיון עתיק מאד ויש צורך קצת לדבר על העולם הזה…
זהו עולם בלתי נראה עם אלים האדס ופרספוני ועם גבולות שמורים על ידי הכלב קרברוס . בתוכו של השאול, זורמים מספר נהרות ויש בתוכו אזורים שונים יוקרתיים וגם ירודים, אזורי סבל ואזורי שמחה, כמו שדרות האלואוזיס.
הרוחות המגיעות לעולם זה מובלות על ידי הרמס ומוסעות על ידי ספן בשם כרון, זה הנע בסירה על פני הסטיכס (הנהר השנוא).
יש צורך שהמת יביא מטבע, ויש צורך לעמוד מול רוחות מפחידות הנמצאים שם. כל המגיע לשם, כחלק ממסע, כמו אודיסיאוס למשל, המטרה שלו הינה שונה. השיעור יהיה שונה לכל הנכנס והיציאה תהיה גם היא שונה …
בהאדס יש חכמה מצטברת, יש רוחות שממשיכות לנבא, ויש בעלי עונשים תמידיים. יש שם חיים רוחניים משלהם.
נזכיר עוד כמה דמויות מלבד אורפיאוס שנכנסות להאדס ,גיבורים וגיבורה :
נזכיר גם דמויות שנתקעו שם כעונש נצחי כמו סיזיפוס וטנטלוס איקסיון והדנאידות .
הרעיון של הירידה והכניסה להאדס הוא דואלי. לעיתים זוהי ירידה המבטאת התפתחות באמצע החיים כמו אצל אודיסאוס ולעיתים בתחילת החיים כמו אצל הרקולס. ולעיתים זהו אזור שאפשר להיזרק אליו גם בדיכאון, גם בניתוק תמידי פסיכוטי סכיזופרני.
אותנו כמטפלים הנפגשים בשלב הניגרדו בטיפול, יעניין הרעיון של המוות הנכנס לתוך החיים ויכול להביא ללידה מחדש ולהתפתחות.
אחי איכה? Brother where are you
מסתתר בין חופים ובצל הסלעים לאיבוד אחי הלכת.
כבר אז בילדותך הזהובה שורות התירס היו לך כחיילים והרפת כמלחמת שוורים,
תקתוק פטישי הממטרות דפקו באוזניך וסידור עגלת המספוא כבניית פירמידה.
תמיד העדפת להתמזג עם שדות התלתן,
להתגלגל בערמות החציר ולרחף אל על כציפור מרפרפת.
הרחק מן המשרפות עוד שם בין אשלי המדבר,
כעופר תמים הגחת לתקוות הניצולים.
אדמה זהובה וחולית קיבלה אותך בין גבביה
ואימא פליטה נמלטת ליטפה אותך בחם וחשה שהגעתם לחוף מבטחים.
ומי ידע שכדור קטן ויפה שקיבלת הבכור, יהפוך על גבך לאטלס מכביד.
לתומך אחי, תמיד בדרכך היחידה פסעת ולצווי החיים סירבת.
מלא חלומות ודמיונות של ילד והמכחול משרטט תמונות משלך.
אחרי השמשייה הצבעונית שאיבדת בילדותך תמיד תרת
ותור כחול גוזלי נשאת על לוח ליבך.
אך כרוח פרצים מול חלון סגור נשבו לקראתך החיים ואת הכדור גלגלת ממך והלאה.
כעלה תלוש ונידף ברוח ריחפת גבוה מדי, עד כי כוח הכבידה הפיל רוחך…
כיצד נחטפה לפתע רוחך המיוחדת ואיך נעלמה שמחתה של יצירה?
מה קרה אחי לסתיו האפור ולרקבובית המתפשטת שמהם שירה ידעת לשרטט?
הרי לזמר את שירתך רצית לאזני האנשים,
לדקלם מילותיך ולהמהם מחאתך השקטה.
אך הקהל נדם, נשארת לבד ונדמת גם אתה.
אחי הבהיר, תיאום ינקותי ושותפי לרחם אימנו,
סלח לי על כי היה עלי לעזוב את ילדותינו ולצאת בשבילי גורלי.
על סירתי שהפליגה אטמתי אוזני מול קולן של סירנות.
את אהובתי מצאתי במדבר לאחר דמעות המלחמה.
אהבתי, ילדתי בנים ובנות, ביתי בניתי ונשמות מיוסרות אספתי.
לא אחי, אתה לא רצית לצאת להרפתקת החיים המפחידה.
ספינתך המצוירת נשארה עוגנת בנמל הבית.
לעיתים לקחת רפסודה קטנה שעצרה בחופים רחוקים.
שוטטת ערום ועריה מכל מסיכה או קישוט.
למה אחי עזבת את אחיזתך החייה, את הזמן, את הרגע אותו חיית,
מדוע עצר מכחולך ועולם הצבעים מרכז מעיינך הפך להבל ורוח?
פלומת התור הכחול נשרה ועמה גם נדמה שירתך.
פני ילדותך ונשמתך הרעננה צללו בתוך גופך המזדקן.
תיאומי, שמכרת לי את בכורתך, איכה?
אני מבין, אתה אחי, ידעת לצייר את החיים, היססת מלקחתם בידיך,
עצרת את תנועת הרפסודה שלך וירדת ממנה סופית אף ללא בושת פנים.
וגלגל הענק סביבך המשיך בסיבובו המתפתל והלא מתפשר.
נשארת, נצמדת, ינקת את שד הילדות עד תום, עד הפסיקו להניב.
עיניך הבהירות נעצמו מול השמש המסנוורת והתמסרת לירח המעגלי.
ואז כאורפיאוס ירדת להוציא את תמונות הילדות האבודות, ושם ברוח ובצפונותיה נעלמת. .
נכתב לזיכרו של אחי דויד
ערב יום כיפור התשע"ח 2017 29 ספטמבר שבועיים לפני השרפה
אבי
Written To my brother memory
Brother, Where Art Thou?
On the shore, hiding somewhere in the shadow of the rocks,
You lost your way, my brother
Even in the golden days of youth, you fought the hordes of corn in the field,
The cows in the barn,
And stopping your ears to the colicky-clack of sprinklers, heaped fodder on the wagon
Like a slave toiling pyramids
When you preferred to roll in clover
Tumble in the hay and flutter up up up like a bird
Far from the crematoria among the tamarisks
You, like an innocent roebuck, leaped into the dreams of the survivors
Welcomed into a bank of sandy-yellow soil
And the caress of a refugee mother, certain she’d found safe-haven here at last.
Who would have guessed that the colorful ball, your gift, First-born,
Would become the burden of Atlas on your back
You, brother, you walked along resisting life’s imperatives,
Painted dreamy as a child in a flight of fancy, brushstrokes of simulacra
Under a splendid parasol that vanished long ago,
Holding a dove-blue gosling to your heart.
Like the wind against a windowpane, life blasted you and rolled the ball away
And as a fallen leaf that soared too high, your spirit plummeted…
Who wrested from you the spirit from you suddenly, the joy of creating?
What happened to the gray light of decaying autumn spreading poetry for you to paint,
To sing it as you the way wished before an audience,
Declaim the words and hum a gentle protest
But when the crowd fell silent, you, forlorn, did too.
Brother, bright twin who suckled at the breast with me and shared our mother’s womb,
Forgive me for abandoning the early days and setting off to seek my destiny,
For stopping my ears to the siren call when I sailed away.
I met my beloved in the desert after tears of war,
I sired children, built a home, and gathered suffering souls.
You, my brother, elected to forego that fearsome quest.
Your painted ship remained at anchor in the port of home.
Now and then you rafted off to faraway shores,
Wandered naked as the day you were born, no masquerades for you.
Why, brother, did you let go, of life, of time, of a lifetime
Why did your paintbrush cease and your wellspring of a world of color,
Become as striving after wind and vanity?
The dove blue plumage molted and with it, all your poetry.
Your boyish face, the sparkle of your soul submerged into an aging body
You, my twin who sold your birthright, where art thou?
I understand you knew how to paint your life
But trembled at taking it into your hands
You tied your raft and landed unabashed
And the unrelenting wheel kept turning while
You lingered, pressing yourself to the breast and suckling it dry,
Shutting your pale eyes to the blinding sun, turning instead to the lunar orb
Until like Orpheus you descended to retrieve the lost paintings of your childhood
And vanished there with the secrets of your soul
Avi Bauman (translated by Betsi Rosenberg)
Yom Kippur Eve, September 29, 2017, two weeks before the fire.